אינני יודע מי היה מוזר יותר במחזה הזה – אני או הוא, אבל נזכרתי בסיפור כי חבר טוב שלי העיר לי השבוע, שעל אף שהבין אותי היטב, כשכתבתי בשבוע שעבר שאני לא דתי, סביר שרבים ראו בכך איזו התחנחנות אורתודוכסית מודרנית, מן הסוג הנפוץ לאחרונה.

טוב, אז אספר סיפור נוסף. ביום ראשון האחרון הוזמנתי להרצות בבית שמואל בירושלים. בכניסה לבניין ממוקם שלט גדול: "המרכז ליהדות מתקדמת". "אני מיצג כאן את היהדות המפגרת" – הודעתי לשומעי ההמומים משהו, מיד בפתיחת דברי.

*

מחלון החדר במחלקת השיקום בתל-השומר, שבו אני יושב וכותב כרגע, נשקף ההר הנישא של חיריה – או פארק שרון בשמו החדש. חיריה ובנותיה מקיפות את מרבית מניינו ובניינו של עמנו שבארץ הקודש. על פי כל הסימנים צפויה לנו התנתקות נוספת. אמנם לא בסגנון האיש שהר הזבל נושא את שמו, אלא שביום אחד פשוט תקום ישראל ותלך מיהודה ושומרון. מתוך אותה תודעה גלותית,  מתוך אותה הבנת מציאות שאימצנו, מתוך אותם אילוצים – שנוצרו כשהדתיים והחילוניים הפרידו בין החיים לא-לוהי ישראל והמליכו תחתיו את אובמה  - תיאלץ ההנהגה הישראלית לסגת.  עם ישראל יקבל זאת, בצער, באמת בצער, כעוד תמרון הכרחי בתוך מרחב הקיום ההולך ומתכווץ לנו מתחת לכפות הרגליים. אין ולא יכול להיות יודנרט מוצלח יותר מזה הקיים, ליהודי הגטו של 'חיריה'. האם בתוך התודעה הקיימת, יכלו ישראל הראל, או אפי איתם, או אורי אליצור  - להתנהל טוב יותר מנתניהו?

יש המנסים להכין אלטרנטיבה בהרי השומרון ויהודה. אתם הרי תלכו, כמו שהצרפתים הלכו מאלג'יר, ותצפו שגם אנחנו – כמו מליון צרפתים אלג'יראים נרוץ אחריכם. ובכן אנחנו מתחילים להתארגן בכדי להישאר. חושבים הם להקים ריבונות זמנית שתהווה קרש הצלה לחיריה – עם שקיעתה הסופית.

אינני מזלזל כלל בהלך המחשבה הזה. החברה הללו משוגעים כמו שז'בוטינסקי והמנהיגים הרוחניים הבודדים שהורו לברוח – היו משוגעים. טוב שמישהו עושה זאת.

אבל אני בכל זאת חושב שהתשובה נמצאת יותר ב'חיריה' ופחות בהרי השומרון. כלומר עתיד השומרון יקבע בחיריה ולא להיפך.

לא – אין לי תשובה חד משמעית וברורה כיצד מתקנים פתאום תודעה של עם שלם שנהיה חילוני ודתי -  כלומר הפריד בין א-לוהים לחיים, כלומר נהיה לחלוטין בלתי מציאותי. אבל מי שחושב שהוא יכול בלעדיו – בלי העם הזה -  מנותק עוד הרבה יותר.

הכלב קבור בחיריה, רק הזנב בשומרון.

הזנב לא יקשקש בכלב.

*פורסם  במקור ראשון