וכך מצאתי עצמי עומד בבגדי השבת שלי מול אותן דלתות חרוצות הנפתחות ונסגרות ללא ליאות ומשרתות באמונה את עם ישראל בשעתו הקשה.

אלא שבשבת יש לדתיים בעיה. לעבור בדלת משמעו בימנו - חילול שבת. האמת – לא כל כך ברור לי למה, אבל נעזוב את זה כרגע – ככה החליטו מי שבידם הסמכות ואני מקבל את סמכותם גם אם אינני מבין.

אז מה עושים? הרי צריך להיכנס לבית החולים?

ובכן לשם כך בדיוק קם בישראל המכון הטכנולוגי "צומת" הפותר באמצעות טכנולוגיה מתקדמת את בעיות הדת. הזדרזו מהנדסיו החרוצים של המכון והתקינו על משקוף הדלתות המנחשות, רמזור מיוחד לדתיים. על הרצפה מסומן קו שאם לא תעבור אותו, יכול אתה להיות סמוך ובטוח שהדלת לא תנחש אותך. בעודך עומד לפני הקו, אתה נושא עינך אל הרמזור וממתין לאור הירוק. בכל שלוש דקות הירוק נדלק ומסמן בזאת שהדלת הפתוחה לרווחה, נחה למספר שניות את מנוחת השבת שלה, וגם אם באותו רגע יעבור פיל על מפתנה, היא לא תנחש אותו.

וכמו עם ישראל שחצו את הים ביבשה, כך הדתיים שהמתינו בסבלנות, עוברים עתה בבטחה את שערי בית החולים. החולין להם חומה מימינם ומשמאלם ואילו הם נדחקים  בגיל, בסדק הצר של שבת קודש, אשר נפער לרגע טרם ישובו מי החולין וישטפו הכל.

ובכן עומד אני כך בלבושי השבתי, ומרגיש מגוחך למדי למען האמת, כשכול האנשים הנורמאליים פשוט צועדים להם אל תוך בית החולים ומביטים באיש המוזר הנטוע על עומדו מול הדלת, כמו במשחק הילדים – אחת שתים שלוש דג מלוח...

לפתע הגיע איש נמוך קומה, גלוח ראש ומגודל שרירים, בכפכפים, במכנסיים קצרים ובגופיה -  אני מניח שאת הסיגריה הוא זרק קודם לכן. הוא לא הבחין בי כי ניהל שיחה ערה  בפלא פון הצמוד לאוזנו. הוא צעד הישר אל הדלת המנחשת וזו אכן צייתה בנאמנות לתפקידה ונפתחה לרווחה – אלא שבדיוק אז, העביר הבחור את הפלאפון מימינו לשמאלו וכיסה בו את ראשו. אינני יודע אם איש שיחו הבין שהוא משמש עכשיו ככיפה זמנית. ידו הימנית של האיש התרוממה בתנועה שאי אפשר לטעות בה, רגליו צעדו לרוחב הדלת המנחשת והביאוהו הישר אל המזוזה. הדלת גילתה סימני עצבנות אך המתינה בסבלנות עד שנישק האיש את המזוזה. או אז חזר הפלאפון מקודקודו הבוהק אל אזנו לתפקידו המקורי. רגליו של האיש נשאוהו הלאה משם ואף הדלת הבינה שתם הטכס, וחזרה לשגרת יומה.

אינני יודע מי היה מוזר יותר במחזה הזה – אני או הוא. יש לי הרגשה שבשני המקרים – לא לכך התכוון המשורר.

אין לי שום טענות אל אותם פוסקים שעם המצאת החשמל החליטו לאסור את השימוש בו בשבת. ספק אם חשבו אז על דלתות מנחשות. חוץ מזה, בין אם חשבו על כך ובין אם לאו, אם תמורת העובדה שבשבת הם שיחררו אותי מהפלא פון ומהאינטרנט ומהרדיו  - אני צריך לשלם בעמידה מול הדלת המנחשת, אז אני משלם את המחיר הזה בשמחה. אבל זה באמת לא העניין. העניין הוא ש 'אפעס' – יש לנו לפעמים הרגשה, שההלכה, איך נאמר – לא בדיוק מסונכרנת עם המציאות, והרגשה עוד יותר מתסכלת, שהיא  גם לא בדיוק מסונכרנת עם כוונת התורה. שני הצדדים, גם הדתיים וגם החילוניים – ניתקו למעשה בין המציאות לבין א-לוהים. בסיפור של הדלת – אני לקחתי את דבר הא-לוהים אל מקום שנראה בלתי מציאותי בעליל, ואילו הבחור עם הכפכפים לקח את המציאות אל הא-לוהים בניגוד בוטה לאופן שבו מוסרי התורה פירשוה – וצריך להבין, התורה היא מה שחכמי ישראל אומרים שהיא, בין אם זה מוצא חן בעיני ובין אם לאו. כל מי שניסה לאורך הדורות דרכים אחרות לפרש את התורה, פשוט נעלם מעם ישראל.

אבל במדינה היהודית אמורה היהדות לחזור ולהיפתח מן המימד המכווץ של דת, אל המימד הרחב של תרבות כוללת. התורה אמורה להיות התרבות שלנו – לא (רק) הדת שלנו. אנו אמורים לחבר שמים וארץ לא לנתק ביניהם לא באמצעות הדת ולא באמצעות החילוניות.

אז איך תיראה הדלת המנחשת במדינה היהודית?

יש שתי אפשרויות. האחת היא שבמדינה היהודית, יפתחו בשבת דלתות באמצעות ידיות – כמו פעם.

אבל יש אפשרות שנייה, מהותית ואמיתית יותר. שתורת ישראל תשוב להיות תרבות חיים חיה ותוססת. תהיה זו תורת ארץ ישראל במלוא הדרה, תורה המחברת שמים וארץ גם במובן הישיר ביותר של בית מקדש בירושלים. כמו שדוד המלך לא היה לא דתי ולא חילוני, גם בעתיד לא יהיו יותר דתיים וחילוניים. התרבות הישראלית המקורית שתתפתח כאן תפרה את עולם כולו. סימנים לכך אפשר לראות כבר היום.  כתפיהם של חכמי ישראל יתרחבו אז  דיים כדי לחבר את התורה לחיים ולסמן מחדש את גבולות המותר והאסור. אני מאמין שהדלתות ייפתחו אז לכולם.

*פורסם ב nrg