שנים ארוכות שירתי בצה"ל כחייל וכמפקד. מעולם לא דחפו לי חיילות אל תוך הנגמ"ש. צה"ל ביטא היטב את החברה הישראלית שאינה דתית, ולא צריכה להיות, והיו בו לצערי את כל מעשי המשובה והתועבה המוכרים והידועים לכל. אבל ההבדל בין סתם עיר, לסדום, אינו בתופעות המתרחשות בה אלא האם התופעות הללו הופכות לנורמה – הופכות לחוק. כחייל לא שמעתי על האיסור לשמוע שירת נשים. עד היום אני נהנה מאוד מחווה אלברשטין ואחרות ויודע כמו כל בר-דעת להבדיל בינן לבין שירי עגבים. אבל אם היו יורים עלי בתוך הנגמ"ש כפי שהדבר מבוצע כיום בכינון ישיר על החיילים הדתיים, גם אני הייתי מגביה סביבי חומות הגנה ומחפש את החומרה התורנית בכדי לבדל עצמי ולהתגונן. יש כאן דיאלקטיקה רעה. דת חדשה משתלטת על החברה ועל הצבא ונכפית בכוח ההגמוניה התקשורתית והמשפטית על החיילים הדתיים. אלו מנסים להתגונן ואז נשמע קולה של כתבתנו כרמלה באייטם קורע לב על ההקצנה הדתית בצבא ומקהלה שלמה – צבועה ומאוד לא קדושה – מחרה מחזיקה אחריה.

אני מתנגד בכל מאודי לכפיה דתית. אני מתנגד לעצם קיומן של מפלגות דתיות. אבל אני מתנגד לא פחות לכפיה חילונית וזה בדיוק מה שמתחולל כאן בשני העשורים האחרונים. כפיה חילונית והתגוננות – בד"כ פתטית - מפניה.

שילך לעזאזל בטחון ישראל. בצבאות ארה"ב ואנגליה כבר הבינו שנשים בקו הדם פוגעות בכשירות הצבא והוציאו אותן משם, אבל בישראל איש אינו מעז לצאת מהשורה מול כוהני וכוהנות הדת החדשה. האנגלים יכולים לחסות מאחורי התעלה, האמריקנים מאחורי האוקיינוס ובכל זאת ההיגיון הצבאי גבר. אצלנו כנראה האיום הצבאי לא באמת רציני והביטחון נדחה מפני הדת החדשה. המקום האחרון בו אנו סובלים מתופעת הדרת הנשים הוא נבחרת ישראל בכדורגל – אולי משום שלמשחקים הבינלאומיים יש תאריך ומלחמות פורצות בהפתעה.

התגוננות היא גם סיפורו של הציבור החרדי שהולך ומקצין. ככול שרשות הרבים תתבהם, ככול שהפרסומות, האינטרנט, לבושן החושפני של הנשים ילכו ויתדרדרו, ככול שהתרבות הישראלית תתקוף את ערכי היסוד שלהם – כך נמצא את החרדים בתהליך התגוננות דיאלקטי שכזה, מקצינים למחוזות מוזרים יותר ויותר.

בשתי הדוגמאות – אגב – מדובר לא רק בהתגוננות אלא בהתגוננות פסיווית לחלוטין. החיילים הדתיים אינם מבקשים שלא ישירו, הם פשוט מבקשים לאפשר להם לצאת. החרדים אינם מבקשים מנשים בדיזנגוף לשבת מאחור, הם עושים זאת בשכונותיהם ונשותיהם מעוניינות בכך. ובכל זאת הדת החילונית, ליברלית פמיניסטית רודפת אחריהם עד חורמה, ערכיה גוברים על כל ערך אחר וניסו שחם הזכור לטוב בזכות תרבותו הגבוה, כבר מאיים שיעצור כל מי שאינו הולך בתלם הדת הזו. יודע צדיק דרך קידומו.

ומכאן לנוער הגבעות. לזרוק אבנים על חיילים זה דבר נורא. צריך לעשות הכל בכדי לרדת לשורש התופעה הזו ולבער אותה. אבל בגל העליהום המטורף שבו חזינו השבוע, אין ולו קמצוץ דאגה ונאמנות לצה"ל. בכל יום שישי התאספו מפגיני השמאל בבלעין, יידו אבנים על חיילי צה"ל כעניין שבשגרה, הוציאו עיין ללוחם משמר הגבול, גרמו חבלות קשות לחיילים אחרים -  את התקשורת זה לא ממש עניין. איש לא דחף מיקרופון לפרצופו של עמוס עוז או כהן שמאל אחר ושאל כיצד זה גדלו עשבים שוטים שכאלה בחצרכם. אשתו של הלוחם שתום העניין לא עלתה לשידור, האלוף לא התפייט על שנאה שלא ראה מעודו, הרמטכ"ל לא התראיין, פואד לא ציווה לירות בכדי להרוג, איש לא הודיע שהאנרכיסטים הם ארגון טרור וראש הממשלה לא כינס ישיבת חירום. נאדה – שום כלום, ומדוע? מפני שהמעשים הללו באו מן המיליה האידיאולוגי והחברתי של התקשורת עצמה. למה לעורר את השדים נגד עצמם? למה לעורר דחייה מן האידיאולוגיה שלהם? כלומר בכל העליהום המוטרף שצפינו בו השבוע אין ולו טיפת כנות. ידי האוחזים במיקרופונים – ממש לא נקיות והממהרים לגנות שיחקו לידם ורק ליבו את האש. מה שהתחולל כאן השבוע זו הסתה פוליטית פרועה במסווה של פטריוטיות. אני מוכן להמר שלמתנחלים יש אחוז גבוה הרבה יותר של בנים בצבא מאשר לשדרני ישראל ומן הסתם הם דואגים לשלומם לא פחות מקרן נויבך.

לא העכבר גנב – מסבירים חז"ל – החור גנב. בכדי להפסיק את התופעות הללו של תג מחיר, צריך להבין היכן החור ולסתום אותו. וזה ממש לא מסובך אם רק באמת רוצים. נערים שגדלו אל תוך מציאות שבה המדינה והצבא רודפים ומחריבים אותם השקם והערב – כלומר המדינה והצבא הפכו עצמם לאויב בפועל. במציאות שבה אין להם שום זכויות. מציאות בה נערות (שלא כבעבר) מפונות על ידי גברים ומעדויות חוזרות ונשנות, מלווה התרת הרסן הזו במתקפות מיניות של ממש כעניין שבשגרה, מציאות שבה השילוש הקדוש של 'שלום עכשיו' – פרקליטות – בג"ץ, משסה בהם את צה"ל והמשטרה דבר יום ביומו, מציאות בה התקשורת מגדפת אותם והרבנים מגנים אותם, מציאות שדוחקת אותם אל המקום הכי מתגונן שרק אפשר להעלות על הדעת – במציאות שכזו בתוכה נמצאים נערים בני 14, ממה בדיוק מתפלאים כולם? הבה לא נשכח כי האירועים השבוע התרחשו על רקע התקבצות הדחפורים להריסת שכונת רמת גלעד שנבנתה על קרקע פרטית יהודית, באישור ראש הממשלה שרון ובמסגרת תוכנית מתאר ל 185 יחידות דיור. אדמת השכונה עובדה במשך 29 שנים ברציפות ושום ערבי לא ערער מעולם על בעלותה היהודית. על פי החוק העותומאני הנוהג ביש"ע המקום כשר למהדרין מן המהדרין. ובכל זאת, נתקנו תקנות מיוחדות ליהודים בכדי להפוך את המקום ל"בלתי חוקי"  וברק מיהר לשלוח את הדחפורים.

לזרוק אבנים על חיילים זה פשע. אבל להחריב בתי יהודים בארץ ישראל, לגרש משפחות וילדים ולנתץ בתי כנסת -  זהו פשע גדול הרבה יותר.

פושע קטן בפועל בניגוד לחוק. פושע גדול פועל במסגרת החוק ובדרך כלל הוא עושה זאת במדים. המבוגר האחראי כאן הוא ממשלת ישראל – לא נערי הגבעות. מתקפה עליהם תעצים את הצורך להתגונן ואת אותה דיאלקטיקה שלילית בשטח. ביכולתה של הממשלה להשלים במהירות את החקיקה הנדרשת להכשרת המאחזים - שממילא אין כשרים מהם -  ולהחזיר לגודלם הטבעי את הקומיסרים הפוליטיים של מנגנוני ה"צדק". שם ה"חור", שם מקור התבערה. אם לא יהיו פשעים גדולים בשם ה"חוק", לא יהיו פשעים קטנים כנגדו -  והאמת והשלום ישובו למחוזותינו.

*פורסם במקור ראשון