|
הרצתי פעם בחיפה לקבוצה של כמאה דוקטורים ופרופסורים מהימין. יש פורום כזה שנקרא פרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי, הם הזמינו אותי להרצות והאמת היא שכבר אינני זוכר מה היה הנושא. מרבית הסיכויים שמעולם לא שמעתם עליו, על הפורום הזה שבאמת חברים בו ה 'קרם דה-לה קרם' של האקדמיה בתחומים שונים – בעיקר מדעי הטבע.
מה לעשות – התקשרות שלנו מתעניינת יותר בנערות שמתעקשות לעלות לאוטובוסים של החרדים מאשר בחוסן מדיני. בכל אופן, את נושא ההרצאה איני זוכר אבל אני זוכר ועוד איך את השאלה האחרונה. היו כמה וכמה שאלות בסוף – ואז, לסיום, שאל אותי מי שהיה אז יו"ר הפורום, ד"ר חביב ומלומד מאוד – וגם חילוני מאוד – שאלה מפתיעה. "מדוע אתה לא מגלח את הזקן?" - הוא שאל – "הרעיונות שלך טובים ונכונים, אבל הציבור יקבל אותם הרבה יותר בקלות אם לא יהיה לך זקן..."
זו לא היתה פרובוקציה. הוא התכוון לכל מילה ובאמת רצה בטובתי.
שקט נפל באולם וגם אני הייתי מופתע מאוד.
"בוא ואספר לך מדוע אני מגדל זקן" – השבתי לו – "ואח כך תגיד לי אם אתה עדיין חושב שאני צריך להסיר אותו".
"כשלקחו אותנו, ילדי בית הספר, לסיור ב'יד ושם' ראיתי שם את התמונה ההיא של החייל הגרמני עם המספריים, שגוזר ליהודי את הזקן. ראיתי את המבט המיוסר שלו. החלטתי, שכשיגדל לי זקן, אשאיר אותו וזו תהיה הנקמה שלי בגרמני ההוא...
נו מה אתה אומר? שאגלח או שאשאיר?" – סיימתי.
הד"ר המסכן היה מאוד נבוך. מה שקרה הוא שהתברר שהעניין הוא לא רק דתי, הוא בהחלט לאומי. צריך להבדיל מליון הבדלות – ובכל זאת, גם לו וגם לגרמני ההוא היתה בעיה עם הזקן של היהודי...
יש איזה חיידק יודופובי אצל כולנו. לפחות עד לחרדים. אחרי אלפיים שנה של הדרה וזוועות, אנחנו רוצים להרגיש נורמאלים, כמו כולם – לא שונים ולא שנואים. זה מתורגם ללא להיות יותר מדי יהודים. ברמות שונות של הכרה, ברמות שונות של הדחקה.
שימוש במוטיבים מהשואה בהפגנות - פסול בתכלית בעיני. זו זילות של השואה. כילד לקחתי את השואה מאוד קשה. הורי היו צריכים לאלץ אותי לאכול ביום השואה. למותר לציין שאינני משתמש בתוצרת גרמניה, שכף רגלי לא תדרוך על האדמה הארורה ההיא ועל אף שאני מבין שישראל חייבת להמשיך ולקיים יחסים כלכליים ומדיניים עם המדינה שהשמידה שליש מעמנו, אני חושב שצריך לשים סייגים לרמת הקשרים הללו, סייגים שייצרו הבדל ממשי בין גרמניה למדינות אחרות. אין דבר כזה זיכרון ללא פן מעשי.
לכן כשנכנסתי למכולת וראיתי על דוכן העיתונים את התמונה של הילד החרדי עם הטלאי הצהוב והידיים למעלה – פשוט לא הייתי מסוגל להביט בזוועה הזו.
ואחרי כל ההקדמה הזו אני אומר שאני מבין מאיפה זה בא. הם חשים – ולדעתי במידה לא מבוטלת של צדק – שההתקפות משולחות הרסן נגדם באות בסופו של דבר מאותו מקום אנטישמי והם החליטו לשים לזה סוף בכך שייקחו את זה למקום שהוא אולי האחרון שמאחד אותנו כיהודים – הקרונות לאושויץ. לשם העלו את הגבירות במיטב האופנה הוינאית ואת אברכי המשי עם השטריימלים מהמזרח. אצל הגרמנים לא היתה שום הדרה...
הם בעצם אומרים לעיתונאים ולמחוללי קמפיין השנאה נגדם – הרי לאף אחד מכם לא באמת אכפת, אם אנחנו נוסעים בקווי המהדרין שלנו שלא באים על חשבונו של איש. משום מה אלו שנלחמים נגד זכותנו לנהוג כרצוננו בשכונות שלנו, לוחמים בעד זכותם של ההומואים לצעוד ולנהוג כרצונם ולפגוע ברגשות רבים - בכל מקום. מן ליברליות חד כיוונית כזו.
לא הנשים מעניינות אתכם, אתם פשוט שונאים אותנו כי אתם שונאים את היהודי שבכם.
עם כל שאט הנפש מהשימוש בשואה, האמת היא שזה עבד והלהבות ירדו מיד.
*פורסם בnrg
|
