23.09.2017
 

מיהו חילוני ומה הוא עושה במנהיגות יהודית

תגובה לבוריס יוסין

בעדכן השבועי משבוע שעבר בוריס יוסין העלה את סוגיית היחסים בין דתיים לחילוניים במנהיגות יהודית. גם אם אין כרגע בעיה ביחסים, כפי שבוריס טוען, הנושא בהחלט ראוי בעיניי לדיון. ליבון הסוגיה יכול לשפר את ההבנה בין חילונים לדתיים במנהיגות ובעתיד גם בחברה כולה, ויכול לשפר את ההבנה של העולם החילוני בתוכו אנו פועלים ועליו אנו רוצים להשפיע.

המאמר מחולק לשלושה חלקים: האם דתיים יכולים להוביל חילוניים, אידיאולוגיה חילונית במנהיגות יהודית, ובעיות עם דתיים.

1 - האם דתיים יכולים להוביל חילוניים?

ראשית, לפני שאנו משתמשים במונחים דתי, חילוני, ואמוני, ראוי להגדיר אותם.

חילוני הוא אחד מהשניים:

1 -  אדם שאיננו מאמין באלוהים . קשה לי להאמין שיש חילוניים במובן זה במנהיגות יהודית. עלינו לדבר , אם כן, על חילונים שהם:

2-  אדם שלא מקיים את המצוות והטקסים של הדת.

כבר בהתחלה ניתן לראות שהמונח חילוני הוא מונח מטעה. כל חילוני מקיים  לפחות חלק מהמצוות. סביר אפילו להניח שחלק מהחילונים במנהיגות הם למעשה מסורתיים – עושים קידוש בשבת, חוגגים את החגים וכדומה. לפיכך אפשר לראות את קיום המצוות כרצף המגיע עד לאדם הדתי:

דתי – אדם המקיים את כל המצוות והטקסים של הדת (או לפחות את כל אלה האפשריות כרגע).

מכאן ברור שההבדל ביו חילוני לדתי הוא הבדל בדרגה ולא הבדל במהות. אפשר לכן לוותר כליל על המונחים הללו , כפי שמציע קרפל בספרו " המהפכה האמונית" ולהתחיל לדבר על יהודים. השימוש במונח "יהודים" כאן איננו בא לטשטש את ההבדלים בין חילונים לדתיים אלא להיפך – הוא מחדד אותם. זאת כיוון שעכשיו אנחנו יכולים להתייחס להיבט המשמעותי יותר של כל המונחים הללו – היבט האמונה.

אמוני – זהו אדם המקיים קשר חי עם אלוהים, או המייחל לקשר כזה. אמונה היא חוויה. זוהי חוויה של כוח החיים, של כל השפע האלוהי הקיים בעולם ובנו. יש אנשים שזוכים לחוויה זו כל יום, ויש כאלה שזוכים לה מעט מאד, אם בכלל, במהלך חייהם. קיום המצוות כולן אמור להוביל לחווית האמונה אך היא איננה החוויה עצמה. ודאי ידוע לכולנו שניתן לקיים מצוות ללא אמונה, וגם ההיפך נכון – ניתן להאמין, ללא קיום מצוות.

כוח המשיכה של פייגלין נובע מהיותו אדם מאמין. ניתן לשהות במחיצתו ולהקשיב לדבריו ולהתבשם בניצוצות האמונה הניתזים מאדם מיוחד זה. זה עובר אפילו דרך הטלוויזיה. הצלחתה של מנהיגות יהודית היום ובעתיד, תוכל לנבוע רק מהמקום הזה ורק עם אנשים מאמינים.

מכאן אני מגיע למסקנה הבאה, ובתשובה לשאלתו של בוריס:
דתיים אינם יכולים להנהיג חילוניים לשום מקום.
רק אנשים מאמינים יכולים לעשות זאת.

 2 - אידיאולוגיה חילונית במנהיגות יהודית

אקדים ואומר שקצת מגוחך לדבר על אידיאולוגיות חילוניות שיהיו נפרדות מהאידיאולוגיה "הדתית" של מנהיגות ,כפי שמציג זאת בוריס. ראשית, להבנתי, אין כלל אידיאולוגיה דתית במנהיגות יהודית אלא אידיאולוגיה אמונית. זהו הבדל משמעותי.

שנית, כל אידיאולוגיה חילונית שואבת את מקורה ביהדות ובייחוד בתנ"ך. אי אפשר לדבר על דמוקרטיה בלי לדבר על חשיבותו של היחיד – והאינדיבידואל הוא המצאה של היהדות (אברהם אבינו, האינדיוידואל הראשון!). היהודים ודאי היו הסוציאליסטים הראשונים, ומתקני העולם הראשונים. האם אפשר לדבר על הומניזם וזכויות אדם בלי להניח שכולנו נבראנו בצלם?

ובכל זאת, ראוי לדון בכמה אידיאולוגיות "חילוניות" מרכזיות, ועל מקומן במנהיגות יהודית. אולי יהיה בכך כדי לסייע לאנשי מנהיגות להבין מה עושים חילונים בתנועה, זה גם יכול לעזור לדתיים להבין חילונים אחרים שאינם במנהיגות וכך להסביר את עמדותינו טוב יותר.

1 - פוסט-מודרניזם ומודרניזם

אני מניח שחברי מנהיגות יהודית שמעו על המונח " פוסט-מודרניזם" ואולי הם גם מבינים שזוהי האופנה האידיאולוגית הנוכחית, לה כולנו מצווים להשתחוות. גישה כזו היא פשטנית ומחטיאה את העיקר.

באופן תמציתי ,  הפוסט-מודרניזם היא פילוסופיה המניחה עולם יחסי, חסר סדר, עולם ללא סיבות, בלי התחלה אמצע וסוף, בלי אלוהים, בלי מוסר, בלי אמיתות מוחלטות, בלי עובדות, בלי אמת, אלא רק נקודות מבט והקשרים ספציפיים. פילוסופיה זו באה כתגובת נגד לפילוסופיה המכונה "מודרניזם" או מודרניות", שהיא הפוכה לחלוטין.

 המודרניזם מניח עולם שיש בו סדר והרמוניה כי הוא עולם שנברא ע"י אלוהים. זהו עולם שיש בו אמת אחת , מוסר אחד לכולם, עובדות אובייקטיביות שניתן לראות או להסיק אותן ולהסכים עליהן. זהו עולם שיש בו סיבות -  יש סיבה ויש מסובב, ולכן יש גם חשיבות לזמן, עבר , הווה ועתיד. גם בעולם זה יש נקודות מבט אך הן אינן חזות הכל , והן אינן מבטלות את האמת והעובדות הקיימות.

איך זה קשור אלינו?

מנהיגות יהודית היא תנועה מודרנית, והאנשים המזדהים עימה הם אנשים בעלי פילוסופיה מודרנית בין אם הם יודעים זאת ובין אם לאו. מספיק להשתתף באחד הדיונים, ואפילו בפורומים של מנהיגות כדי להיווכח בכך : אנשים אלה עדיין מנסים להבחין ביו עיקר לתפל. יש ניסיון לנסח טיעון מובנה, בעל התחלה אמצע וסוף, המתבסס על נתונים ועובדות, במטרה לחשוף את האמת על היבט מסויים של המציאות. זוהי אמנות שאפילו באוניברסיטאות כבר ויתרו עליה. זכור לי , למשל, שהשתתפתי בקורס של שיטות מחקר במדעי החברה שעיקרו היה: כיצד להציג את הנתונים שנאספו כך שייראו אמיתיים. קשה להאמין שניוטון היה מצליח לגלות את חוקי הגרביטציה עם שיטות מחקר כאלה, אבל זהו המדע הפוסט-מודרני – חשוב איך הדברים נראים, לא אם הם נכונים, ולא אם הם אומרים משהו בעל משמעות על העולם בו אנו חיים. מי שמואס במדע כזה – ימצא את מקומו במנהיגות יהודית.

יתרה מכך – כל  מי שמואס בגישה הפוסט-מודרנית וביטויה בתחומים שונים בחיינו – יכול למצוא את מקומו במנהיגות ולהיפך – למנהיגות יש מה להגיד על כל תחום הנשלט ע"י הגישה הזו. למשל:

חינוך: כשאין חשיבות לעובדות ואין אמת, אין חשיבות גם לידע. כשאין הבדל בין עיקר לתפל, בין מורה לתלמיד, בין עבר הווה ועתיד, קצת קשה לחנך. התוצאה היא תלמידים שהם כל כך בורים – שהם אפילו אינם יודעים שהם בורים. (דברים אלה מתייחסים למערכת החינוך הממלכתית, אותה אני מכיר).

תקשורת: הטלויזיה היא המייצג , השליח, ואפילו הנביא של הפוסט-מודרניזם. והנביא הזה נמצא היום כמעט בכל בית, מטשטש את המוח, ומרעיל את הנפשות. איש החינוך האמריקאי ניל פוסטמן טוען שהטלוויזיה תהרוס את התרבות המערבית (בספר משכנע ומפחיד שנקרא  "בידור עד מוות").

כשאין עובדות ואין אמת, והמציאות קיימת רק בראש שלנו, ולכל אחד יש מציאות אחרת בראש,  לא יכולה להיות תקשורת אחראית. במצב כזה התקשורת הופכת לכלי תעמולה המשרת אינטרסים של בעלי עיתונים ,מפרסמים, ופוליטיקאים. כל מי שמתנגד למצב הזה – יכול להתחבר למנהיגות יהודית. כל מי ששואף לתקשורת אחראית, ואתית, והכי חשוב – חופשית – יכול למצוא את מקומו במנהיגות.

אפשר כמובן להמשיך לתחומים נוספים, אך אקצר כאן כי זה לא הדיון. אזכיר רק כמה תחומים בהם למנהיגות יהודית כתנועה מודרניסטית , ובלי קשר להיותה יהודית-דתית יש מה להגיד: תחבורה, אקדמיה, משפט,  יחסי חוץ, ממשל , תרבות, חיי משפחה ועוד.

לסיכום: מנקודת מבט היסטורית הדת היהודית הביאה את המודרניזם לעולם. זה אומר כמובן שהפוסט-מודרניזם הוא למעשה רק ביטוי עכשווי לעבודת האלילים נגדם נלחמו נביאנו בעבר. זה אומר גם שכל רעיון או תנועה או אידיאולוגיה ברוח המודרניזם הם בעלי ברית של מנהיגות יהודית, גם אם בתחומים מוגבלים. זה כולל את הנוצרים האוונג'ליסטים בארה"ב, את האידיאולוגיה הניאו-שמרנית המופצת בישראל ע"י עורך "מקור ראשון", תנועות חרדיות ודתיות, וכל אדם ישר, כמו פרופ' רות גביזון, למשל,  המוכן לצעוק שהמלך עירום.

2 – דמוקרטיה וזכויות אדם

אני חילוני ודמוקרט בנפש. לדעתי זוהי השיטה היעילה ביותר שנמצאה כדי לאזן בצורה לא אלימה בין הכוחות הפועלים בחברה, ולהבטיח חילופי שלטון ללא שפיכות דמים. הדמוקרטיה אמורה להגן על המיעוט מפני עריצות הרוב, ועל היחיד מפני עריצות השלטון. מכאן חשיבותם של זכויות האדם והשמירה הקפדנית עליהם. זו שיטה כל כך טובה, שאני מייחל בכל ליבי שיום אחד היא תתקיים גם בישראל... למרבה הצער, אין היום בשמאל שום ארגון או מפלגה שבכלל מבין במה מדובר. הבעיה היא היסטורית: האנשים שהקימו את המדינה הגיעו ממשטרים קומוניסטים, ממשטרים של רודנות ודיכוי אכזרי. שיטת החסות שהייתה נהוגה במזרח אירופה הועתקה לישראל בהצלחה יתרה (תיאור יפה של התהליך הזה ותוצאותיו אצל ד"ר שפרינצק בספר " איש הישר בעיניו"). היום כמעט אף אחד בישראל לא מכיר משהו אחר. ארגוני זכויות אדם משתמשים בדגל הזה כדי לקדם אג'נדה פוליטית. לו רק נועם פדרמן היה ערבי, או כושי או לפחות הומוסקסואל  או, מוטב, שלושתם גם יחד –ודאי כבר היה מוציא דיסק עם שירי מחאה וגם זוכה לתוכנית אירוח בפריים טיים...

האנשים האמונים על הדמוקרטיה התייאשו מלשכנע את העם כמקובל בדמוקרטיה ("צריך להחליף את העם" כפי שאמרה זהבה גלאון) והם מקדמים את הדיכוי והדיקטטורה בגלוי.

כאיש שגדל בשמאל, אני נדהם למצוא שאם יש תקווה לדמוקרטיה בישראל היא נמצאת דווקא בימין, בין היתר במנהיגות יהודית.

3 – סוציולוגיה והזהות היהודית של המדינה

ברור שהסוציולוגיה איננה אידיאולוגיה, אבל זהו כלי חילוני המאפשר ניסוח של הבעיות בחברה הישראלית באופן המוביל למסקנות דומות לאלו של מנהיגות יהודית.

אחד הדברים הראשונים שמלמדים בשיעורי סוציולוגיה ואנתרופולוגיה הוא שלכל קבוצה חברתית יש מיתוס מייסד, המסביר מדוע ואיך קמה החברה ולשם מה. אפילו לחברות מסחריות יש מיתוס כזה , לעיתים קרובות הוא מנוסח אפילו בגלוי ובפירוט רב.

כידוע, הציונות ניסתה ליצור מיתוס של ישראליות. כמה עשרות שנים אחר-כך אקדמאים בתחומים שונים, בעיקר הסטוריונים וסוציולוגים התחילו בתהליך של פירוק המיתוס של הישראליות. הכוונה כנראה הייתה לערער את הזהות הלאומית, במטרה שהחברה הישראלית תאמץ זהות גלובאליסטית. ניסיון זה לא צלח לגמרי כי מרבית האנשים במדינה אינם מבלים מחצית מחייהם ויותר בחו"ל, ואינם חווים את הזהות הזו בפועל. לאחר שנטלו מהם את הזהות הישראלית, לא נותרה להם אלא הזהות היהודית.

במילים אחרות, אם לחברה הישראלית יש עתיד, הרי שהוא טמון באימוץ הזהות היהודית כזהות עיקרית. הניסיון לכפות את הזהות הגלובאלית על עם ישראל, ולהפוך את המדינה למדינת כל אזרחיה עשוי אמנם להצליח, אבל המחיר יהיה פירוק המדינה – פשוט לא יהיה שום טעם לחיות דווקא כאן ולא בארה"ב למשל. בנוסף, הערבות החברתית המקשרת אנשים בעלי זהות לאומית דומה, הולכת ונעלמת. בעולם הגלובאלי, היום אני כאן, מחר אני שם – איזו סיבה יש לי לערוב לרווחתו של השכן שלי? תהליך הפירוק של החברה הישראלית, בהנהגתם של בג"ץ והתקשורת,  נמצא בעיצומו (מה שלא מפריע להם להתלונן על התוצאות של התהליך שהם מובילים). לכן כחילוני ברור לי שמקומי היום במנהיגות יהודית, כי רק היא מבינה את התהליכים הללו ומנסה להתמודד איתם ברמה הלאומית.

4 – תיקון העולם. העדכונים השבועיים נחתמים במילים " לתיקון עולם במלכות שדי".

הרצון לתיקון עולם, ועצם המחשבה שהדבר אפשרי – היא אחת המתנות שנתן העם היהודי לעולם כולו. במובן זה, אפילו ביילין הוא יהודי טוב כי אין רצונו אלא תיקון העולם. ישנם חילוקי דעות גם בתוך מנהיגות יהודית על מה זה בדיוק "תיקון עולם" אך זו התנועה היחידה היום בישראל ששואפת לכך במפורש, וכל מי שמעוניין בתיקון – יכול להתחבר.

4 – הרצון לחיות. פייגלין טוען, ואולי בצדק, שבסופו של דבר לא תהיה לעם ישראל ברירה – או שיילחם על זהותו היהודית  או שפשוט לא יהיה קיים בישראל. כל מי שער למאבק הזה – יכול למצוא את עצמו במנהיגות יהודית.

אינני יודע אם זה מספק את קריאתו של בוריס לאידיאולוגיה חילונית. אבל לפחות זה מבהיר מה חילוני יכול למצוא במנהיגות יהודית, ומה מנהיגות יהודית יכולה למצוא אצל החילונים.

מובן שיש גם בעיות. יש אמנם הרבה מן המשותף כפי שפירטתי אבל יש גם נושאים המונעים מחילוני לשים את כל ליבו בפרוייקט הזה, ויש, כידוע, חומה מסויימת הניצבת בין חילונים לדתיים, הן במנהיגות והן בחברה הישראלית. עכשיו אפשר לדון בכך.

 3 - בעיות ביחסים בין דתיים לחילוניים, ועתיד יחסים אילו.

 א-  חילונים במנהיגות יהודית –עד מתי?

ובכן, לא עד הסוף. הנה כמה סיבות:

1 – מלוכה?

 אני מעוניין בתיקון עולם, אך בעיניי זה לא כולל , למשל, מיסוד המלוכה מחדש. כאמור אני דמוקרט. אני גם סבור שמלוכה נוגדת את כיוון ההתפתחות האנושית ואפילו נוגדת את האידיאולוגיה של מנהיגות יהודית עצמה(הסבר במאמר אחר). חוץ מזה, אם לא שמתם לב, כבר יש מלך בישראל ושמו  אהרון ברק...אני לא אוהב את המלך הנוכחי, אז למה שארצה עוד מלך?

 אין לי התנגדות לסנהדרין וודאי שאשמח שיבנה שוב בית המקדש. אני מוטרד רק מזה שאיש במנהיגות לא נותן דעתו לכך שהשילוב בין מלוכה, סנהדרין ובית מקדש נכשל כבר פעמיים בצורה נחרצת למדי, וראוי היה לברר מהו שורש הכישלון הזה לפני שאנחנו מקימים את הבית השלישי בדיוק באותה מתכונת כמו השניים שקדמו לו.

2 - כפייה דתית

אין לי עניין בשום צורה של כפייה דתית או "מדינת הלכה" גם אם אין שום תכנית אב למדינה כזו אצל אף אחד. אני חושב שחופש הבחירה שיש כיום לאנשים בישראל הוא אבן יסוד של החברה היהודית. למשל, חשוב שלאנשים תהיה אפשרות לחלל שבת, אחרת לעולם לא ידעו מה ההבדל בין חילול שבת לשמירת שבת, ולא יוכלו להעריך כראוי את המתנה הזו (זה נשמע טיפשי אולי לדתיים שלא מכירים משהו אחר – אבל תאמינו לי, זה חשוב). אני בטוח שיהיה אפשר למצוא דרך לאזן בין צרכים חילוניים לבין הרצון לחיות בקהילה השומרת שבת. למעשה, הדבר כבר נעשה היום בצורה די מוצלחת. מובן שאל לה למדינה לעודד או לתמוך בחילול שבת, להיפך,  אך היא גם איננה צריכה למנוע זאת, או לכפות את השבת על אחרים, או להעניש על הפרת השבת, וכדומה.

3 – שאלה של שיווי משקל

ברור שאני מתנגד באופן עקרוני לאידיאולוגיה הפוסט-מודרנית. אך אי-אפשר להכחיש שהיא גם הביאה לכמה תמורות חשובות וחיוביות בתרבות כמו למשל – שיפור היחס לנשים, שיפור היחס למיעוטים וחריגים, ופתיחת נושאים כואבים שבעבר נחשבו לטאבו, לדיון ציבורי. אני רק לא חושב שדיונים כאלה צריכים להתקיים בטלויזיה בין נערים ונערות בני חמש עשרה, לעיני ילדים בני ארבע, בשעות הצהרים.

 אני רואה במנהיגות יהודית תנועה שיכולה לתקן את התופעות היותר מזעזעות של הפוסט-מודרניזם, בלי לוותר על הישגיו, ובלי להיגרר לצדדים הגרועים יותר של המודרניזם – כמו כפייה אכזרית של  נורמה חברתית אחת על כולם בכל מקום ובכל זמן.

סיכום: מכיוון שאנחנו עדיין רחוקים מהכרעה בנושאים כאלו, נראה לי שכחילוני אוכל להיות חלק פעיל של מנהיגות יהודית עוד שנים רבות וטובות. ואני שמח על כך.

ב -  תיקון עולם -  עכשיו!

מאז שהצטרפתי למנהיגות יהודית לפני כמה שנים, הזדמן לי להשתתף באי אילו פגישות. במהלכן קיבלתי לידי את " אורות התורה" (לא ביקשתי), המלצות לספרים אחרים שיעזרו לי להיות יהודי (לא ביקשתי עזרה), הזמנה "לעשות שבת" (לא ביקשתי, ועוד מאדם שכלל לא הכיר אותי), דחפו לי ליד סידור תפילה במטרה שאצטרף לתפילת ערבית (לא ביקשתי ספר, וכלל לא רציתי להתפלל).

יש כאן כמה מוטיבים  חוזרים:

1 – הדתי יודע מה טוב בשביל החילוני, יותר טוב מהחילוני עצמו

2 – הדתי יודע זאת בלי שדיבר עם החילוני, ובלי שהוא יודע עליו כלום

3 – הדתי לא רק יודע מה טוב בשביל החילוני, הוא יודע מתי זה טוב בשבילו (עכשיו).

אני מבין שהכוונות של האנשים שעשו את הדברים האלה היו טובות מאד. אני מבין גם שמנקודת מבט של האידיאולוגיה הדתית, אחד התנאים לתיקון העולם וביאת המשיח הוא  שכל יהודי יקיים את המצוות כולן. אבל גם אם זה נכון, זו לא צורה להתנהג. לא נראה לי שתיקון עולם בלי להתייחס לפרטים החיים בו, ותוך התנשאות עליהם הוא בגדר האפשרי.

אני יודע שיש גם סיבה אחרת להתנהגות הזו: הביטחון שקיום המצוות הוא פתרון לכל מצוקה היא תופעה שנתקלתי בה לא פעם. הביטחון הזה גובר אצל אותם אנשים על כל שיקול אנושי אחר.

בשני המקרים אני סבור שהבעיה הבסיסית הגורמת להתנהגות היהירה והבלתי מתחשבת הזו היא היעדר אמונה.

אולי דוגמא מתחום אחר תבהיר את הכוונה שלי.

נניח למשל, שאני טבעוני. הטבעונות היא גם כן דרך חיים. יש לטבעונות מה להגיד על מרבית הנושאים המרכזיים של חיינו. כטבעוני ברור לי שאוכלי בשר מזיקים לעצמם. כל מי  שאוכל מזון תעשייתי למעשה מרעיל את עצמו. רוב המזון שהאדם הממוצע אוכל מכיל חומרים המגרים ומעוררים את מערכת העצבים. וגורמים לקשיי עיכול. וגם לקשיי שינה וקשיי ריכוז.  ברור לי שהאנשים הכועסים, העצבניים, וחסרי הסבלנות שאני נתקל בהם כל פעם שאני יוצא מהבית – זה בין היתר בגלל שהם מורעלים. ברור לי שאנשים שאינם טבעוניים לא רק פוגעים בעצמם - דבר שהוא זכותם – היא גם פוגעת בי ישירות ובחברה כולה. מי יודע כמה תאונות דרכים היו נמנעות אם אנשים היו טבעוניים?

ובכל זאת, אני לא מסתובב בעולם כאילו שאני שלט פרסום לטבעונות.  אני גם לא מסתכל על אנשים ושופט אותם לפי מידת הטבעונות שלהם או היעדרה. בעצם – אני מנסה לא לשפוט אנשים בכלל. כי זה תפקידו של אלוהים. זה לא תפקידם של בני אדם. אני לא נוזף באוכלי בשר, או מנסה לשכנע אותם להיות טבעוניים. אני לא חושב שאני יותר טוב מהם. אולי רק יותר בר מזל מהם, אולי יותר רגיש. ואלה דברים שקיבלתי במתנה מאלוהים.

ברור לי שהעולם יהיה הרבה יותר מתוקן אם כל האנשים יהיו טבעוניים. אבל אני מקבל שלהפוך לטבעוני – ועוד בניגוד מוחלט להלך הרוח הציבורי – הוא דבר קשה מאד. אני מקבל שלכל אדם יש את התיקון שלו. אני מקבל שאני לא יודע מה התיקון של כל אחד, ואני לא יודע איזה דרך כל אחד צריך לעבור. אלה דברים שרק אלוהים יודע אותם. ובהשאלה לסוגיית הדתיים-חילוניים:

כל אדם, בין אם הוא יהודי ובין אם לאו, נולד לעולם התיקון. לכל אדם יש תיקון אחר, בדרך אחרת. חלק מאיתנו יעשו את כל התיקון, ומקצתנו  רק את חלקו. כל אחד לפי מה שאלוהים מייעד לו. אנחנו, בני האדם, לא יכולים לדעת מה נכון לזולת. אנחנו יכולים לעזור לזולת אם אנחנו מתבקשים, אבל לא יותר מזה. דתי שמתבונן בחילוני צריך לשאול את עצמו: האם אני מכיר אותו? אני יודע מה טוב לו? אני יודע באיזה שלב הוא נמצא בתיקון שלו? האם אני יודע מה אלוהים מייעד לו? אם לא, למה להתערב? למה להתנשא?

מובן שגם ההיפך הוא נכון. כחילוני אני מתבונן בדתיים שמקיימים את המצוות. ואני רואה את הבעיות. ברור שהמצוות אינן יכולות לפתור את כל או אפילו את רוב הבעיות שלנו:

במה לעבוד? באיזה מקצוע לבחור? מה מתאים לי? מה ללמוד באוניברסיטה? להתגייס או לא? לאיזה חיל? ללכת לישיבת הסדר או לא? להיות חברים עם אדם מסויים? עם מי להתחתן? לאכול או ללכת לישון? מה לאכול?

אלו הן רק חלק מהשאלות החשובות שכל אדם נתקל בהן ואין להן שום תשובה במצוות, וההלכה גם היא יכולה לעזור, אם בכלל, רק באופן חלקי.

כחילוני אני מכיר פתרונות טובים להתלבטויות הללו, לכל אותם "חורים" שהיהדות משאירה לאדם להתמודד איתם לבדו. אבל אני לא מעלה בדעתי שאני יותר טוב מהדתיים בגלל זה, או שאני צריך להראות לדתיים איך לחיות באותם תחומים. אני פשוט מבין ומקבל שלדתי יש תיקון בתחומים מסויימים, בעיקר בתחומים השייכים לפרט, להיותו אינדיבידואל,  ואילו לי כחילוני יש תיקון בתחומים אחרים, בעיקר אלה השייכים להיותי לא רק יחיד, אלה גם חלק מקולקטיב. ההבדל בינינו הוא זה: נולדתי וגדלתי כחילוני, ואתה נולדת וגדלת כדתי. זה לא מרחק כל כך גדול, כשחושבים על זה, וזה לא מצדיק שום יהירות, לא מצידי ולא מצדך.

זה מצדיק רק נכונות להכיר ולהתוודע לעולמות אנושיים חדשים.

ג – למה להעריך את החילונים, רשימה חלקית (לבקשתו של בוריס).

החילוניות מדגישה ביתר שאת את היחיד, לעיתים עד כדי אבסורד. אבל אדם דתי יכול ללמוד מהחילוני הרבה, כי זה בדיוק הצד שהחברה הדתית מזניחה. כמוכן, האדם הדתי חייב לזכור שהעולם החילוני נחלק לשניים – חלקו חילוני במובן אמוני, וחלקו חילוני עובד אלילים. יש הרבה מה ללמוד מהצד החילוני- אמוני וחבל שכל כך הרבה דתיים מתעלמים מזה. הנה כמה דוגמאות:

פסיכולוגיה: המדע של היחיד. אי אפשר לדון ברצינות בשאלות של מוסר ומידות, תיקון הפרט, ואפילו שאלת המקור של הטוב והרע – בלי להבין לאשורו את נפש האדם. היהדות מעולם לא טרחה לפתח כיוון חקירה מתאים, והשדה הזה חיכה לחילונים. כאן כדאי להבדיל בין פסיכולוגיה אמונית, כלומר כזו  הרואה אפשרות לתיקון היחיד, ומכירה בקיומו של אלוהים (למשל: יונג, אדלר, הנדריקס, יה"ב ועוד.) לבין פסיכולוגיה חילונית, הרואה באלוהים תופעה של הדימיון, נוטלת כל משמעות מהעולם ומקיומו של היחיד, ואינה רואה אפשרות לתיקון (פרויד וכל ממשיכיו וחסידיו).

יצירה: האדם החילוני הוא אדם חופשי. זה לא אומר שאין לו מגבלות חברתיות קשות, אבל הן נמצאות בכיוונים אחרים מהמגבלות הדתיות. בתחום היצירה ניתן לראות שהחילוני חופשי בהרבה מהדתי. בתחום היצירה החופש הזה הוא הכרחי, ובלעדיו לא ניתן ליצור.

זה לא מקרי שהדתיים מתקשים בתחום היצירה,דבר הפוגע מאד בדתיים שנולדו ליצירה, ופוגע מאד בחברה הדתית כולה שאיננה מסוגלת מזה שנים לפרוץ דרך חדשה, לא לעצמה ולא לכל עם ישראל.  רק אדם שאיננו פוחד משום דבר, כלומר אדם אמוני , יכול באמת ליצור בחופש מוחלט, וכך ליצור משהו חדש ומשמעותי עבור החברה בה הוא חי.(וכן, אני חושב על פייגלין כשאני כותב שורות אלה.).

החיים בחוסר ודאות: אני לא יודע אם אפשר להעריץ אנשים על כך שהם חיים בחוסר ודאות, אבל אפשר ודאי להעריך אנשים כאלה. לחילוני אין גבולות. אין מסורת. אין יום ואין לילה, אין חול ואין קודש. פירושו של דבר שעלינו להחליט כל הזמן מה לעשות,איך ומתי. זו הוויה עצובה וקשה, אבל היא גם ראויה להערכה. ויש כאלה המצליחים לעשות סדר בבלאגן, לצלוח את חוסר המשמעות ולהגיע לאמונה, ואז יש אור גדול.

חופש: הקסם של העולם החילוני טמון בחופש שהוא מעניק לפרט. בכל ההסטוריה של האנושות מעולם לא ניתן לאינדיבידואל חופש כה רב. נכון שרבים אינם יודעים כלל מה לעשות עם החופש הזה, ואף אחד גם לא טורח ללמד אותם איך לחיות כך. אבל לפחות יש לנו את יכולת הבחירה. האדם הדתי גדל באווירה שהכל נתון. המסלול ידוע ומוכן מראש, ואין עליו ערעור. למעשה, לאדם הדתי יש מעט מאד בחירה, ורוב הדתיים הם כאלה כי כך גדלו. איזו משמעות יכולה להיות לחיים הדתיים אם הגעת אליהם ללא בחירה? החילוני יכול לבחור כל דבר – גם לחזור בתשובה. לא כל בחירה מתקבלת באותה מידה בחברה החילונית אבל יש אפשרויות רבות. חופש הבחירה הוא אבן היסוד של חיים בעלי משמעות. בעיניים חילוניות נראה שדתיים רבים היו מפיקים תועלת אם היו משתמשים בחופש הבחירה שנתן להם האל. בעיניים חילוניות נראה שלעיתים קרובות מדי, אנשים דתיים שוכחים שלא ניתן להיות צדיק, בלי להיות לפניכן חוטא. במילים אחרות – לכל חילוני יש בסיס טוב יותר להיות צדיק מאשר לרוב הדתיים. אז עכשיו נראה אתכם מתנשאים עלינו....

לסיום

ניסיתי לענות על מרבית השאלות שהעלה בוריס ואני מקווה שהצלחתי. חובה עלי לציין שאני מדבר בשמי בלבד. אני לא מכיר חילוניים אחרים במנהיגות  ומעולם לא פנו אלי מ"תא החילוניים במנהיגות יהודית". וטוב שכך. למעשה, אני מאד מקווה שאין תא כזה ושלעולם גם לא יהיה .

אני מקווה שנהנית לקרוא. אפשר להגיב בדוא"ל: mailto:This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

* הערת המערכת: יואב כהן הוא תושב ירושלים, חבר מנהיגות יהודית, ואינו חובש כפה.

 

מנהיגות יהודית   מרכז שטנר 7 , קומה 2, גבעת שאול ירושלים   טל. 1-800-200-613