24.09.2017
 

"מנהיג ישראל הבא ייצא מכלא מעשיהו"

"דור אוסלו"

כל אדם מן השורה יחווה הלם רציני אם בעלות השחר יפלשו לביתו אנשים ללא מדים, חמושים בנשק. כאשר ארע לי הדבר, לא הייתי יוצא דופן. "מחבלים!" – היתה המחשבה הראשונה שעברה במוחי המתעורר. מזל שלא פתחתי בירי! הסיוט לא הסתיים כאשר ה"מחבלים" התגלו כשוטרים בלבוש אזרחי. ידיי הושמו באזיקים והשוטרים הביאו אתי לארבעה ימים במאסר. בשבילי, כמי שאינו מצטיין כבר למרבה הצער בגיל צעיר ובבריאות, היה זה ניסיון קשה שייקח לי זמן רב להתגבר על השלכותיו. אך אני מודה לגורל על מה שראיתי שם, בכלא.

בתי הכלא היום מלאים באנשים, האסורים בשל התנגדותם לתוכנית ההתנתקות – גירוש היהודים מגוש קטיף ומצפון השומרון. המילה "התנתקות" מאוד פופולרית בבתי הכלא ומשמשת כמקבילה למושג "אסיר פוליטי" . בבית הסוהר מצוי אגף שלם הקרוי, בקיצור, "התנתקות". הביטויים "להעביר להתנתקות" , "עצור בגלל ההתנתקות" נשמעים מכל עבר. האנשים האסורים על "התנתקות", כלומר על התנגדות לו, שונים בתכלית השינוי מהאסירים הרגילים. הכרתי אותם – את הדור החדש של "ילדי אוסלו": צעירים גאים וחופשיים שהתבגרו תוך 12-10 השנים של אוסלו, גיבשו את אישיותם בתוך תהליך של טרור ערבי ונסיגה יהודית.

זכיתי להשתתף במחאה נגד הסכמי אוסלו מראשית התהליך. זכור לי היטב, שבהפגנות ההמוניות של"זו ארצנו" לא היתה כמות כזו של צעירים ונוער. לא ראיתי אז במשתתפי ההפגנות את אותה חדות האבחנה שפגשתי בימים אלה במעשיהו, את אותו חוסר מוחלט של אטאטיזם – הכנעה עיוורת מול המדינה ומוסדותיה. אפילו אחרי הכאה על ידי שוטרים ולאחר מעצרים המשיכו חברי לחשוב על הצבא והמדינה כ"צודקים תמיד". גופים שרק צריך להסביר להם שאנחנו טובים ופועלים למען הכלל ושלא מעונינים להרע. ישראלים-צברים לא היו מוכנים לעמוד על צידקותם וחיפשו, ראשית כל, את האשמה בעצמם. הם היו מוכנים להודות בנחיתות שלהם מול כל איש לבוש מדים. סימפטומים אלה אני רואה גם היום אצל רוב האופוזיציה ימנית, השואפת להתנצלות והצטדקות מתמדת.

בנוער שפגשתי בימים אלה במעשיהו ראיתי לראשונה תחושה של צדק פנימי, תחושה עצמאית ולא תלויה בדעה של האחר. הם מכבדים את עצמם ואת זולתם, מוכנים לשמוע דעה נוגדת, אך אינם מוכנים לסגת מול דעות קדומות או מול כוח גס. בשנים האחרונות ניסיתי לא פעם להעביר לחבריי ילידי הארץ ידע שנרכש בהתנגדות למשטר הסובייטי. את הידע הזה דליתי מספריהם של אסירי ציון, סולז'ניצין, אמלריק ושאר מתנגדי המשטר הידועים, וגם מניסיון אישי. הפעם למדתי אני מחברי, האסורים על "התנתקות".

אין להם "תסמין סטוקהולם"

נתחיל מדוגמא פשוטה וחיצונית. מהספרות העולמית ידוע לי היטב "תסמין סטוקהולם" – תסמין של אסיר או של בן ערובה אשר מזדהה עם הסוהר שבשלטונו המלא הוא נתון. לתודעה האנושית קשה מידי לחוות את התלות המסוכנת של האסיר בסוהרו, וכל התודעה מנסה לרכך את התחושה בכך שהיא מייחסת ל"שליט" ולפעולותיו הגיון ורחמים. אתה מתחיל להסתכל על המציאות מנקודת מבטו, להנמיך את עצמך, ולהעלות ולייפות את מי שאתה נמצא בשליטתו המלאה. בכלא זה מתבטא ברצון כמעט פיזי לא להכעיס את החוקרים והשוטרים ולרצות אותם. תפסתי את עצמי בזה, כאשר הבחנתי בהבדל בהתנהגות שלי לבין התנהגות הנערים העצורים עימי. לא חסר לי ניסיון בתחום - אם לא ניסיון של אסיר אז של מתנגד המשטר. למדתי לא לפחד מהחוקרים, במיוחד מאחר ואינני מרגיש על עצמי שום אשמה. ובכל זאת, אני זוכר למשל רצון ברור למהר כאשר היה הסוהר מאיץ בי ("הרי אין לו זמן, הוא חייב להעביר גם את האסירים אחרים"), את הרצון לתפוס את עמדת הסוהרים נגד חברי לתא, אשר לקחו לעצמם את הזמן להתפלל באריכות ובדבקות למרות שעוד מעט מתחילה ארוחת הבוקר. התנהגותם היתה רגועה ומלאת כבוד עצמי – הם לא החציפו פנים אך גם לא הסתחבקו עם "משרתי הכלא". הם העמידו בינם ובין השוטרים גבול ברור, כאילו מצהירים: אני נמצא בחסותכם המלאה, אך אינני מודה בלגיטימיות של שלטונכם עלי. רבים מן הצעירים (לדעתי- פשוט ילדים, בגילו של בני הקטן) היו בכלא מרצונם החופשי! הם "נלקחו" בהפגנות, והיו מוכנים לשחררם בתנאי שלא יחזרו על מעשיהם. אך הם העדיפו לשבת בכלא 20, 30 ,60 יום , רק לא לשקר ולא לשנות מעקרונותיהם.

"יהודי אמיתי הוא מי שלומד כל הזמן"

רוב האנשים סובלים מהתבטלות הנכפית עליהם. החבר'ה האלה לא איבדו אף דקה לבטלה. בתא נוצרה ספריה קטנה: גמרא, ספרים בתולדות הציונות , קורות חייהם של פעילי האצ"ל והלח"י, ספרו של משה פייגלין על המתרחש במדינת ישראל בשנות ה-90, ספרו ההגותי של מוטי קרפל וכו'. רוב הנערים חובשים כיפה – מיד שאלו אחד את השני : "מה אתה לומד?" ונחלקו לחברותות כדי ללבן טוב יותר את הטקסט הנלמד . את הרושם הכי חזק השאיר עלי מאיר – נער איתו הייתי עוד בתא של מעצר מוקדם, הוא לא הניח ספר מידו אף לרגע, אפילו לטיול ולארוחת בוקר יצא ספר מתחת בית השחי. בתא המעצר מוקדם הינו ביחד עם האסירים הלא פוליטיים. היו איתנו אב ובן נאשמים בעברות ממון וגם איש שהיה נראה כחרדי. "תראה- אמר אב לבנו -מיהו יהודי האמיתי. זה, אפילו שחובש כיפה סרוגה, לומד כל הזמן, והשני עם כובע אף פעם לא פתח את הספר."

כאשר אמרו לנו להתכונן למעבר לכלא "מעשיהו", מאיר, תמיד שליו ורגוע, התחיל לקפוץ מרוב שמחה.

"על מה אתה שמח? "- שאלתי אותו-"אני חושב עכשיו על סולז'יניצין שכתב שכל שינוי הוא תמיד לרעה. כאן כבר התמקמנו, קנינו דברים במכולת לאסירים, ושם.." .

"איך אתה לא מבין, שם נמצאים כל החברים שלי!" - השיב לי מאיר, ושאל: " ומי זה סולז'ניצין?"

אין דמוקרטיה ללא אמון

לעתים קרובות הסברתי לחבריי ילידי הארץ, שתחת פרגוד של טכסים דמוקרטיים, המדינה מפעילה על מתנגדיה הפוליטיים את מלוא העוצמה של אלימות והשפעה. ישראלים אוהבים וכמעט מעריצים את המדינה וסמליה – בתי משפט, צבא וכו'.

"אבל הממשלה החליטה החלטה דמוקרטית"- פקפקו בזכותם למחאה אפילו חבריי למאבק.

"בברית המועצות היה אסור ללמוד עברית, אבל חשבתי שזכותי הוא להפר את החוק הזה," עניתי להם.

"כן, אבל שם היה משטר טוטליטרי"- הם השיבו לי מהורהרים-" ואצלנו יש דמוקרטיה..."

"דור אוסלו" גדלו במדינה שקשה לכנותה "דמוקרטית". אפילו בתקופת בן-גוריון היו כבר בישראל בעיות משמעותיות עם הדמוקרטיה, אך מתחילת "אוסלו" האוליגרכיה הפסיקה אפילו להעמיד פנים שהיא פועלת למען האינטרסים של המדינה. לא מפליא אפוא, שמוסדות המדינה מאבדים אמון ותמיכה של האזרחים. לפי סקרי דעת הקהל, פחות ממחצית התושבים סומכים על הפוליטיקאים ובתי המשפט, המשטרה והתקשורת. ואפילו אם כל כמה שנים מתקיימות בחירות, תופעות חוזרות של הפרות מצע המפלגה, של זלזול בהחלטות המרכז, של מניפולציות קואליציוניות ועוד אינן משאירות ספק – אפילו אם השלטון הינו חוקי , הוא אינו לגיטימי.

הממשלה אינה מספקת את הצרכים של אזרחיה, בפרט ובמיוחד את הזכויות לחיים ולבטחון. הממשלה לא מגינה על אזרחיה, היא לוקחת צד של אויביה ומשחררת את המחבלים מבתי הסוהר. הממשלה מטילה על אזרחיה מסים כבדים, אך הכסף נופל לבור התהומי של "ההתנתקות" ואינו מגיע לרפואה ולחינוך. הממשלה אינה מצליחה לשמור על הסדר הבסיסי במדינה; מעידות על כך תאונות הדרכים, העליה החדה בפשע , הפגנות הסטודנטים, שביתות המורים וההסתדרות. וזה בלי להזכיר אפילו את הירי בלתי פוסק בצפון הארץ ובדרומה.

זה כבר עשור (עם הפסקות קצרות) שהממשלה מזלזלת באזרחיה ומכנה אותם בשם "פרופלורים" או "אספסוף" או "מורדים". כל אלה הביאו להופעה של דור חדש , שלא זקוק שיסבירו לו שהמדינה הזאת היא לא שלנו, היא לא שייכת לאזרחיה. הצבא אינו מגן אלא מגרש את אזרחיה היהודים, המשטרה מגינה על שחיתות ומכה את המפגינים, בתי המשפט חסים על רוצחים ערבים ומענישים את החפים מפשע.

מדינה – אמצעי ולא מטרה, כלי ולא אליל

הצבא והמדינה היו האלילים של הדור הקודם, אשר קיבל סוף-סוף את מה שהיה חסר להם בגלות. לצעירים של ימינו כבר לא היה שום פיתוי להעריץ אלילים אלה. אבל אם הצעירים אחרים של ימינו מתיחסים למדינה בצורה צינית- אינם מתגייסים לצבא, יורדים לחו"ל, מתנתקים מהמציאות לתוך בועת קיומם-הם, לצעירים שלנו יש עקרונות אחרים, שחשיבותם היא מעל לנוחות אישית. בכך הם מתדמים לדור של "אבות" מייסדי המדינה. כמוהם, הם קשורים בקשרי ידידות, כמוהם, הם למדו באותם בתי הספר, כמוהם, הם פעילים ומוכנים למסור את נפשם. לפי עדויות של חברי למפלגה – ליכודניקים בני 80, רוב הלוחמים באנגלים היו נוער החל מגילאי 12-14, ואילו המבוגרים העדיפו את הפוליטיקה של המשא ומתן ושל הנסיגה. לאסירי ההתנתקות הממשלה הנוכחית עוינת באתה מידה, כפי ששלטון המנדט הבריטי היה עוין ליהודים. ולא חשוב שמדיניות הנוכחית נעשית בידי היהודים - לא חסרים יהודים –מוסרים בכל התקופות ההיסטוריות.

הצעירים הללו אינם חיבים להיות בעלי תואר אקדמי בפילסופיה או במדינאות כדי להבין את התאוריה של מרי אזרחי בלתי אלים. השקפתם וניסיון חייהם עיצבו להם השקפת חייהם : "שום אלימות, כל היהודים – אחים, ואסור לפגוע אפילו בגר החי איתנו בשלום. אך אף אחד אינו יכול להכריח אותי להגיד על שחור – לבן, להכריח אותי לעבור על מצפוני. כאן לא מדובר בעסקי האישי, אני חייב להגן על כל עם ישראל מפני הטעות האיומה, וחייב להזהיר את כל העולם מהכנעה לטרור.

"אתם אינכם נותנים לנו אפשרות חוקית למחות על החלטתכם, אך לא בכוחותכם להכריח אותנו לקיים אותה. אנחנו נעשה כל שבידינו, אנחנו נשכב על הכביש ואתם תצטרכו לעבור מעלינו. אתם יכולים לנהוג בנו באלימות, לכלוא אותנו בבית הסוהר, אך אין ביכולתכם לשנות את דעותינו ולסתום לנו את הפה. גם בכלא נשאר חופשיים יותר מהסוהרים. אתם יכולים להעיר אותנו בחמש בבוקר אבל אנחנו נישן שנת ישרים ונחיה בשלום עם המצפון." כמובן, הם לא אמרו את המילים האלו אפילו במחשבה, אך הם הקרינו זאת בכל מעשיהם. איני יודע האם למדו הם בבית ספרם על מרטין לוטר קינג שאמר: "אני עומד כאן, ולא יכול אחרת" או על מהטמה גנדי- אך פועלים הם בדיוק כמוהם.

הסוהרים בעדנו

הסוהרים רחשו כלפי הנערים האלה את הכבוד המתבקש. הכבוד הזה לא נבע רק מהזדהות עם דעותיהם, למרות שרוב השוטרים אכן אינם מחבבים את הרעיון של להוציא יהודים מבתיהם. השוטר, אשר לקח מביתי את המחשב שלי, הבין את האבסורדיות של הטענות כלפי. הוא הרגיש חוסר נוחות ואמר בהצטדקות :"אני לחמתי, שירתתי בלבנון". לשוטר אחר בבית הסוהר ניסיתי להסביר במשך זמן ארוך וללא תוצאות נראות לעין , מה זה domain name ולמה בגללו עצרו אותי. בסופו של דבר אמרתי לו שבנוסף למחשב נלקחו ממני גם הטפסים עם חתימות חברי המרכז למען הליכה לבחירות."מה שרון הזה עושה, מה הוא עושה!" היתה תגובתו "אני ואבא שלי כבר שנים חברים בליכוד. מזמן הינו צריכים לזרוק אותו מהשלטון!".

אבל לא היו אלה רק השוטרים הימניים. כולם, בלי קשר לדעתם הפוליטית כיבדו את התנהגותו של הנוער הזה בכלא, את שלוותם ובטחונם בצדקת דרכם. אפילו מתנגדיהם לא יכלו לעמוד מול החוסר המוחלט של האלימות אצל שוכני "אגף ההתנתקות", ויותר מכך- היעדר של כל שביב של רצון להתחמק מהמאסר ולצאת לחופשי. באחדותם ובמסירות נפשם הם רכשו את כבוד כולם – ממנהל בית הסוהר עד לאסירים. לנערים הללו היו כל התכונות של מנהיגים. אין לי ספק שמההרפתקה הזאת הם יצאו רק מלוכדים ומחוזקים יותר, ויותר בטוחים שבכוחם להוביל את המדינה לעתיד טוב יותר.

מנהיג ישראל הבא ייצא מכלא מעשיהו.

"לזקנים החוכמה ולצעירים הכוח"

כמובן. אינני רוצה לצייר אותם ככליל השלמות. לצעירים הללו ,כמו לכל האנשים רגילים ישנם חסרונות. לדעתי חסרונם העיקרי הוא מחסור בהשכלה רחבה ומסודרת. בשיחותי איתם הזכרתי את היהודים מסורבי העליה ואת מתנגדי השלטון. דיברתי איתם על מדינאות מודרנית ועל טכנולוגיות עיליות (הי-טק). להם זה היה חדש, הם הקשיבו עם ענין והערכה. לשמחתי, שיחותיי עימם נמשכו רק כמה ימים, ולאחר מכן, ב"גילוי חולשה" יצאתי לחופש בערבות כספית. לא יודע מה הספקתי לתת להם, אבל הם נתנו לי הרבה יותר. במהלך מספר הימים ששהיתי עימם, אמונתם, כוחם וחדוות נעוריהם עברו אלי, אל מהנדס תוכנה מבוגר שחובש את הכיפה רק במקרים חגיגיים ונדירים. כאשר הם עמדו בחצר בחמש בבוקר והתפללו תפילת וותיקין, דימיתי לראות עמוד של אור מתמר מעל ראשיהם. האנרגיה שלהם עברה אלי, ואני מבטיח להמשיך לעשות את מה שניתן למען תיקון הטעות הטראגית של אוסלו וכדי למנוע את האסון העתידי. אני רוצה שילדינו ונכדינו יחיו במדינה טובה יותר.

החויות ב"אגף ההתנתקות" השאירו עלי את הרושם החזק ביותר שאני זוכר מזה שנים. בזמנים נוראיים בשביל ארצנו השתכנעתי שוב שיש לנו במי לתלות תקווה. ראיתי שמוקדם להתייאש, אפילו אם השלטון רומס את שאריות החוק והשכל הבריא. אפילו אם עוצרים בגלל מילים ומבאים לשב"כ בגלל רצון לצאת להפגנה*. הבנתי שעם ישראל אינו מחולק בחומה ולכולנו – לצברים ולעולים חדשים, לאשכנזים ולספרדים, לדתיים ולחילוניים – אותם המטרות והאידאלים. לא שותפים לדרכינו רק אלה שהחליפו את דעותיהם ברצון להשאר בשלטון בכל מחיר ופועלים על פי העקרון "אחרי המבול". אנחנו לא נהפוך לבודדים ולמפורדים, המובלים על ידי שלטון המושחת. רק בידינו וביכולתנו להשאר חופשיים, אפילו אם רבים מאתנו בבית הכלא.


ויטלי וובנובוי- תושב קרני שומרון בן 50, פעיל במנהיגות יהודית. נעצר לחמישה ימים בחשד לניהול אתר האינטרנט של אירגון "הבית הלאומי".

 

מנהיגות יהודית   מרכז שטנר 7 , קומה 2, גבעת שאול ירושלים   טל. 1-800-200-613