24.09.2017
 

מלחמת התרבויות (גירסה מקורית)

הערת העורך: מאמר זה הופיע לראשונה ב'מקור ראשון' תחת הכותרת (המצוינת) "ישראל זנחה את אמריקה"  אך בגירסה מצונזרת; אנו מביאים כאן את המאמר בשלמותו כלאמר, "ממקור ראשון".  אם הכל ילך כשורה, הילרי קלינטון עשויה בהחלט להיות בעוד שנתיים הנשיאה הבאה של ארה"ב. אמנם היא עוד לא הכריזה באופן רשמי על התמודדותה, אך ברור לכל לאן מועדות פניה. סיכוייה לזכות בפריימריס של המפלגה הדמוקרטית נראים מבטיחים וגל הנגד שהביס את הרפובליקנים בשני בתי הקונגרס, עשוי בהחלט להעלות את נציג הדמוקרטים גם בבחירות לנשיאות.

 במשך שש שנים הונהגה מעצמת העל היחידה בעולם על ידי משטר רפובליקני, שנבחר בקולות הציבורים האמריקניים הערכיים, התנכיים, והאוהדים את ישראל. כ שמונים מליון אוונגליסטים - נוצרים החיים לאור הפסוק "ואברכה מברכך ומקללך אאור" – בחרו בג'ורג' בוש לכהונה שניה למרות כל כישלונותיו. הרוב הרפובליקני בשני בתי הקונגרס גיבה את מדיניותו, וכשברקע לכל תקופת כהונתו מרחף ה "ספטמבר אילוון", מצאה עצמה ישראל מול המשטר האמריקני הנוח ביותר שיכלה לייחל לו.

מול ההתפרצות הגעשית של הטרור האיסלמי, מוכרח היה בוש להגיב. המושג "אין פתרון צבאי" שמשמעו התנערות מאחריותה הבסיסית של ההנהגה לבטחון האזרחים, מושג זה ייחודי לישראל ולא היה קיים בארה"ב.  אך היתה לו לבוש בעיה קשה. כשתקפה יפן את נמל הפנינים, כתובת ההחזר היתה ברורה. השאלה לא היתה ב'מי' להילחם, אלא 'איך' להילחם. במתקפה על מגדלי התאומים, שמבחינות רבות עלתה בחומרתה על מתקפת נמל הפנינים, העדיף הממשל האמריקני להתעלם מהאוייב האמיתי, ו"לצייר" לעצמו אוייב שנוח לו להתמודד עמו.

בעוד המגדלים בוערים ובטרם החלו לקרוס, שידרו התחנות המקומיות את צהלות השמחה שבאו משני ריכוזים מעניינים. האחד – רמאללה והשני – הקהילה המוסלמית בניו ג'רזי, מרחק שעה נסיעה מן המגדלים הבוערים. לכאורה כתובת ההחזר היתה ברורה, ה "מי" זיהה את עצמו מעל לכל צל של ספק, אולם ה"איך" להילחם באויב שאינו מדינת לאום, הפך לבעיה. את הערבים המוסלמים בניוג'רזי וברמאללה לא איחדה מדינת לאום בסגנון המודרני, אלא תרבות טוטאלית שבזה לגבולות מדיניים ורואה עצמה סוברנית לחלוטין בכל טריטוריה בה היא נמצאת.

בוש ומשטרו לא יכלו להסתגל למציאות החדשה. קשה להאשימם. העולם החופשי כולו נכשל במשימה הזו, ובראש וראשונה ישראל. תשובה כנה לשאלה מי האוייב, היתה מחייבת מענה העומד בסתירה גמורה לעקרונות היסוד עליהן הוקמה ארה"ב. שהרי הרעיון האמריקאי, מבוסס על שוויון של כל בני האדם, על אמונה באלוקים מחד ("באלוקים אנו בוטחים" – חרות על כל דולר) אך על ויתור על פירוש מוסכם לדרך לעובדו. כלומר,  על חופש דת מוחלט מחד – והפרדת הדת מהמדינה – מאידך. יציאה למלחמה נגד התרבות האיסלמית, או כל תרבות אחרת, עומדת לכן בסתירה לעקרון היסוד האמריקאי העמוק ביותר. את מלחמות העבר הם לא נלחמו בתרבות היפנית ואפילו לא בנאציזם – הם נלחמו ביפן ובגרמניה. השבוע דיברתי בתחנת רדיו אמריקנית. המראיין העלה לשידור, אזרח אמריקני רהוט, שהציג עצמו ללא כחל ושרק כניאו נאצי, והסביר באופן רגוע להחריד מדוע הוא תומך בהשמדת היהודים של היטלר. הנאצי ה"חביב" הזדהה בשמו ואף שאל אם יורשה להכנס להרצאה שעמדתי לתת באותו ערב בבית כנסת מקומי ולשאול שאלות.

האמריקנים לא נלחמו בנאציזם – הם נלחמו בגרמניה הנאצית שתקפה אותם. מובן שהם גם לעולם לא ילחמו באיסלם ולכן יפסידו בסופו של דבר. ישראל הדוגלת באותו עקרון – נמצאת בדיוק באותו מלכוד. אף היא אינה מסוגלת להילחם באוייב משום שהתשובה לשאלה "מי" מחייבת אותה למתן תשובה (איך) העומדת בסתירה לעקרונות היסוד שלה. ההפסד האמריקאי והפסד הישראלי נראים היום ברורים יותר מתמיד.

כיוון שלא יכול היה להכיר בשאלה מי, חיפש לעצמו ג'ורג' בוש כתובת החזר שהוא מדינת לאום. סדאם חוסין נהג בטיפשות ונתן לשריף הזועם את הכלים התעמולתיים להם היה זקוק בכדי לשכנע את עמו לצאת למלחמה נגד המדינה העיראקית. הניצחון היה קל אך חסר משמעות. כל תינוק שעוד לא נולד בקהיר ובסעודיה, חולם להיות בן-לאדן. בוש הלך והסתבך כשהוא מנסה להסביר לעמו שהפתרון הוא דמוקרטיזציה של עיראק. תימוכין לקונספציה המופרכת הזו, קיבל בוש מספרו של נתן שרנסקי "יתרון הדמוקרטיה". שרנסקי – אדם משכיל ורציני מאוד, לא העמיק בהבנת התרבות האיסלמית, ולא הבין שהעקרונות החשובים להם הטיף בספרו, אינם ישימים כלל בתוך המרחב התרבותי הזה. הוא הפך לבן בית בבית הלבן, ושימש לבוש סוג של משענת אידאולוגית.

מול ההפסד שהלך והתברר בחזית העיראקית, קיווה בוש שבעלת בריתו – ישראל – תשיג עבור העולם החופשי ניצחון משמעותי בחזית החדשה שפתח האיסלם, כלומר בגבולה הצפוני של ישראל. התבוסה הישראלית היתה חריפה, ברורה, ומשפילה הרבה יותר מזו האמריקנית. משמעות התבוסה הישראלית היתה קריסת התרבות ה"יהודית/נוצרית" (כך אוהב הימין האמריקאי להגדיר זאת) מול המתקפה האיסלמית. את עליית השמאל הליברלי בארה"ב יש להבין גם על רקע התבוסה הישראלית בצפון. השמאל האמריקאי, ככול שמאל, מבקש להחריב את המבנה הערכי המסורתי. הוא מוותר על חיפוש האמת ועל נקיטת עמדה מוסרית. לכן מלחמה – כל מלחמה – נראת בעיניו חסרת תוכלת והוא מבקש להשלים גם עם הרשע הצורם ביותר - עם היטלר בעבר, ועם אחמדיניג'אד כיום. תרצה או לא תרצה, ישראל מייצגת בעיני העולם את העם היהודי וערכיו. קריסתה של ישראל החמושה מעל לראשה והמגובה על ידי הממשל האמריקני, במלחמה מול החיזבאללה, נתנה משנה תוקף לתפיסת העולם השמאלנית בארה"ב. לערכים המסורתיים אין משמעות, אפילו הנציגה המובהקת ביותר שלהם, נציגת התרבות היהודית נכשלה כישלון חרוץ ביישומם מול אתגר קל ופשוט כחיזבאללא. את הביטוי המעשי לכך קיבלנו בניצחון המוחץ של הדמוקרטים. לאחר שנים של התעקשות מעוררת כבוד, הביאה הקריסה הישראלית לנטישת המדיניות הרפובליקנית של  מלחמת בני האור בבני החושך. את הבהירות המוסרית לה הטיף שרנסקי, מחליפה עכשיו ה"פרגמטיות" המשלימה עם הרוע, מבית מדרשו של יהודי אחר – הנרי קיסינג'ר. את בוש עצמו, תחליף ככול הנראה הילרי קלינטון – וכבר עכשיו הניחו הדמוקרטים על שולחן הקונגרס חוק, שיובא לדיון בקיץ, לפיו יש להפסיק לאלתר את כל הסיוע לישראל. משמעות עליית השמאל האמריקני הוא האצת תהליכי ההתפוררות בחברה האמריקנית ומתן יד חופשית להמשך ההתפשטות והכיבוש האיסלמי.

המשמעות מבחינתה של ישראל - מרחיקת לכת. ללא ניצחון חד משמעי וברור במלחמתה באיסלם, הופכת ישראל במהירות, ממשלט קדמי של המערב, לעצם שהוא משליך לאיסלם במנוסתו ממנו. ניצחון שכזה מחייב תפיסה תרבותית ישראלית חדשה.

האם תצליח לבסוף ישראל במקום בו נכשל בוש? האם תצליח להתגבר על הסתירה המובנית בתרבותה, לענות בכנות לשאלה הבסיסית מי האויב, ולהביסו? זו לא פחות משאלת המשך קיומה של המדינה.
 

מנהיגות יהודית   מרכז שטנר 7 , קומה 2, גבעת שאול ירושלים   טל. 1-800-200-613