לאחר תיאור מעמד הר סיני ועשרת הדיברות מספר משה רבנו על פניית בני ישראל אליו לאמור "הן הראנו ה' אלוקינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש היום הזה ראינו כי ידבר אלוקים את האדם וחי. ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלוקינו עוד ומתנו.... קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלקינו ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלוקינו אליך ושמענו ועשינו." פירוש פשטני של פניה זו, הוא שאין בני ישראל יכולים לעמוד בקשר ישיר עם האלוקים ומבקשים להיעזר בתיווך של משה רבנו. משה, לפי פירוש רש"י, מצטער על כך שעמו אינו רוצה לקבל את המסר האלוקי באופן ישיר ולהתקרב אל ה' מאהבה אלא באמצעותו וראה את הדבר באופן שלילי אבל התשובה האלוקית אליו מרגיעה ואומרת "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את כל מצוותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם לעולם."

התדיינות זו בין משה לגבורה דורשת הסבר. מהי מחשבתו הראשונית של משה? ומהי התשובה האלוקית?

נראה לי, שמשה מרום השגתו את האלוקות סובר, שלכך ראוי לכל בן אנוש לשאוף ואכן זהו המצב האידיאלי, בו הכול יקבלו את האמת ממי שאמרה. קבלת התורה בחזיון הנבואה בכוח המדמה, כפי שרצה משה שיקרה לכל העם, יוצרת מיד קשר של אהבה עם הקב"ה ואין כל צורך בהוספה של מרכיב יראה כלפיו כי הרושם, שקבלה כזו יוצרת בנפש האדם מבטיחה את שמירת התורה על ידו באופן מוחלט.

אבל לפני הקב"ה בורא העולם נמצא העם כולו לדורותיו. ומעמד הר סיני וחוויית קבלת התורה אינה יכולה להיווצר בנשמת כל העם ובוודאי לא בכל הדורות, לכן תמיד יהיה צורך להתבסס על העברת התורה מאב לבנו ומרב לתלמידו. בנוסף לכך, התורה דורשת את התאמתה לכל דור ולכל תקופה וקבלה ישירה של המסר האלוקי על ידי כל העם חוסמת התאמות כאלה.

לפיכך הפניה האנושית אל הקב"ה, צריכה להיות ישירה, אבל קבלת התורה מוכרחת להסתמך על העברה אנושית מדור לדור. דבר זה יוכל להילמד מאותו "דושיח" בין משה לגבורה.

בימים טרופים אלה, אנו מקבלים מסרים אלוקיים מוצפנים במלחמה המתרחשת לנגד עינינו, הדורשים מאיתנו לברר לעומק ובאומץ את מעשינו ואת הצדק שבהם ולוואי ונעשה זאת, באמת, בלי להישאר כבולים לדעות קדומות, כמאמר הכתוב "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את כל מצוותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם לעולם".

לעיון במאמר פרשת ואתחנן משנת תשס"ה – מוסריות פרטית וכללית