בדרשה שנשא הראי"ה קוק זצ"ל בראש השנה תרצ"ד בחורבת ר' יהודה החסיד ומצוטטת בספר מאמרי הראיה, התייחס הרב לפסוק מתוך התפילה "אלוקינו ואלוקי אבותינו תקע בשופר גדול לחירותנו..." והסביר כי מדרגות שונות יש בשופר של גאולה: שופר גדול, שופר בינוני, שופר קטן. שופר גדול הוא שופר של איל כמצוותו של ראש השנה. שופר בינוני הוא כבדיעבד, שכל השופרות כשרים. שופר קטן הוא שופר מבהמה טמאה ומבהמות של עבודה זרה, שהוא פסול, אבל אם נקלע יהודי למקום בו אין אלא שופר של בהמה טמאה יתקע בו בלי ברכה.

אנו פונים בתפילה לה' שנגאל באמצעות תקיעה בשופר גדול, שעם ישראל ישוב לארצו מתוך אמונה בה' ובתורה, בשאיפה לקיים את ייעודו של העם. אם לא זכינו לגאולה כזו עדין נוכל להיגאל על ידי שופר בינוני, כאשר איננו שואפים לייעודו הנשגב של עם ישראל על פי הנביאים, אלא שאיפתנו רק לקיים חיי חרות בארצנו ככל אומה ולשון. שאיפה כזו איננה אידיאלית אבל גם היא ראויה ואפשרית לאומתנו, כבדיעבד שכל השופרות כשרים.

אולם ישנה גם מדרגה שלישית בשופר של גאולה כנגד השופר הפסול של בהמה טמאה שבו תוקעים אם אין אחר ולא מברכים עליו, כנגד גאולה, כאשר בעם ישראל כבר אפסה התלהבות הקודש ואבד רצון הגאולה הנובע ממנה. כאשר לכך אנו מגיעים באים שונאינו ואויבינו ותוקעים באוזנינו לגאולה. על שופר כזה לא מברכים כי הוא מין קללה אבל גם זו דרך גאולה. מי שאינו שומע לקול השופר הגדול וגם לא לקול השופר הבינוני יאלץ לשמוע לקול השופר הקטן לגאולה מתוך צרה ומצוקה.

נראה, שבקיץ זה ראינו כיצד השופר הקטן פועל את פעולתו ומתוך ייסורים על כורחנו מביאנו לגאולה.

לעיון במאמר לראש השנה תשס"ד – חג החזון –
content/view/407/140 /