הרב דודי שפיץ

חג הסוכות זוכה בתפילות לתיאור כ"זמן שמחתנו". להבדיל מכל חג אחר המתואר בשם המאפיין את משימתו של החג כמו זמן חירותנו, זמן מתן תורתנו וכו', חג הסוכות אינו מתואר בארבעת המינים הניטלים בו ואף לא ביציאה מביתנו אל הסוכה (למעט האזכור בשם) אלא רק כזמן שמחתנו. מהי אם כן שימחה זו?

רבים הדרשנים המציינים את המיוחד באגידת הלולב ההדס והערבה וצירוף האתרוג אליהם שרק בהצטרף כל ארבעת המינים ניתן לקיים את מצוות נטילת לולב בחג. אומרים המפרשים שכל אחד מארבעת המינים הוא כנגד סוג של יהודי בהנהגתו התורנית.

האתרוג, יש בו טעם ויש בו ריח, כנגד מי שיש בו תורה ומעשים טובים.

הלולב, יש בפרות התמר טעם ואין בו ריח כנגד, מי שאין בו תורה ויש בו מעשים טובים.

ההדס, יש בו ריח ואין בו טעם, כנגד מי שיש בו תורה ואין בו מעשים טובים.

הערבה, אין בה טעם ואין בה ריח, כנגד מי שאין בו תורה ואין בו מעשים טובים.

ומכאן שרק בהצטרף כל סוגי המינים בבחינת הצטרפותם של כל היהודים באגודה אחת ניתן לקיים את מצוות החג. בהמשכת הרעיון נוכל לומר שקיומו השלם של ייעודו של העם היהודי יוכל להתממש רק בהשתתפותם של כל בני העם בהתאגדות אחת למטרה נעלה זו.

בזה נוכל גם להסביר את עניין שמחת החג. בימי קדם עם ישראל כולו חווה ביחד את עבודת ה' בבית המקדש בחג הסוכות, כאשר כולם באו עם ארבעת מיניהם וסובבו וקישטו את מזבח ה'. לא עצרו בהם מחיצות שונות ולא מחסומים מעמדיים, כלל ישראל התאסף כולו למטרת שמחת החג זו השמחה שבה אנו מתארים את חג הסוכות ולכן גם הוא נקרא "חג" בספרות התלמודית בלי לפרט איזה חג, כי הכל יודעים, שזהו חג המאחד את עם ישראל בשמחה לעבודת א-לוהינו בשמחה.

בשנה זו אנו זוכים להתחברות שמחת החג ומנוחת השבת. המנוחה שהנחיל הקב"ה לעולמו כששבת מבריאה עם השמחה של עם ישראל בחג הסוכות. עבודתנו, לשאוף ליעוד של עמנו מקבלת תוקף מיוחד בהצטרף המנוחה הא-לוהית המונחלת עם ה"ביחד" של החג.