לגרסת הדפסה על דף לבן רגיל, (לחץ כאן)
לגרסת הדפסה על הדף המעוצב, הצבעוני, (לחץ כאן)

חברים יקרים – ה' עמכם!

"כו וַה' נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר-לוֹ וַיְהִי שָׁלֹם בֵּין חִירָם וּבֵין שְׁלֹמֹה וַיִּכְרְתוּ בְרִית שְׁנֵיהֶם." (פתיחת ההפטרה לפרשת 'תרומה' – מלכים א' פרק ה)

פרשת תרומה היא בעצם מפרט טכני של בניין המשכן והמקדש. הכל שם טכני. במבט ראשון לא מצאתי פסוק להיתלות בו כדי לשאוב איזה רעיון – הכל כאילו "יבש". כמה עמודים וכמה קרסים וסוג החומרים – מפרט טכני...

והיובש הזה הוא האתגר. כלומר לדעת להבחין במהות קיומנו המסתתרת מאחורי ה"יובש" הזה – לכאורה.

כי בשביל מה א-לוהים צריך בניין בכלל, ולמה לנו כל עניין הקרבנות ובית המטבחיים הזה, וכל הגזענות הזו המפרידה בין כהנים לישראל, וכל דיני טומאה וטהרה?

"רק שלא יבנה שוב בית המקדש" – שמעתי פעם שדרן אחד מתפלל ברדיו – והאמת... יכולתי להבין אותו. כי מי שמביט רק על הצד הטכני של הדברים, לא מסוגל להתרומם מעל היובש הזה, חייב להגיע למסקנה הזו.

אבל הפסוק הראשון בהפטרת הפרשה – כבר מדבר על משהו שכל שדרן בתחנה מקומית נורא נורא מבין ורוצה. הפסוק הראשון מדבר על שלום. וַיְהִי שָׁלֹם בֵּין חִירָם וּבֵין שְׁלֹמֹה וַיִּכְרְתוּ בְרִית שְׁנֵיהֶם.

רגע רגע – אני חשבתי שבית מקדש זה מלחמת עולם שלישית. מה עושה כאן פתאום העניין הזה? אז בואו נלך אחורה כמה פסוקים – אולי נבין.

יט וְהִנְנִי אֹמֵר לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' א-לֹהָי  כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל-דָּוִד אָבִי לֵאמֹר בִּנְךָ אֲשֶׁר אֶתֵּן תַּחְתֶּיךָ עַל-כִּסְאֶךָ הוּא-יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי.
כ וְעַתָּה צַוֵּה וְיִכְרְתוּ-לִי אֲרָזִים מִן-הַלְּבָנוֹן וַעֲבָדַי יִהְיוּ עִם-עֲבָדֶיךָ וּשְׂכַר עֲבָדֶיךָ אֶתֵּן לְךָ כְּכֹל אֲשֶׁר תֹּאמֵר  כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ כִּי אֵין בָּנוּ אִישׁ יֹדֵעַ לִכְרָת-עֵצִים כַּצִּדֹנִים.  כא וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ חִירָם אֶת-דִּבְרֵי שְׁלֹמֹה וַיִּשְׂמַח מְאֹד וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן לְדָוִד בֵּן חָכָם עַל-הָעָם הָרָב הַזֶּה.  כב וַיִּשְׁלַח חִירָם אֶל-שְׁלֹמֹה לֵאמֹר שָׁמַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר-שָׁלַחְתָּ אֵלָי אֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת-כָּל-חֶפְצְךָ בַּעֲצֵי אֲרָזִים וּבַעֲצֵי בְרוֹשִׁים.  כג עֲבָדַי יֹרִדוּ מִן-הַלְּבָנוֹן יָמָּה וַאֲנִי אֲשִׂימֵם דֹּבְרוֹת בַּיָּם עַד-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-תִּשְׁלַח אֵלַי וְנִפַּצְתִּים שָׁם וְאַתָּה תִשָּׂא וְאַתָּה תַּעֲשֶׂה אֶת-חֶפְצִי לָתֵת לֶחֶם בֵּיתִי.  כד וַיְהִי חִירוֹם נֹתֵן לִשְׁלֹמֹה עֲצֵי אֲרָזִים וַעֲצֵי בְרוֹשִׁים כָּל-חֶפְצוֹ.  כה וּשְׁלֹמֹה נָתַן לְחִירָם עֶשְׂרִים אֶלֶף כֹּר חִטִּים מַכֹּלֶת לְבֵיתוֹ וְעֶשְׂרִים כֹּר שֶׁמֶן כָּתִית  כֹּה-יִתֵּן שְׁלֹמֹה לְחִירָם שָׁנָה בְשָׁנָה.  {פ}

הצידונים – הפניקים – ידועים כאומה בעלת תרבות חומרית עשירה ביותר. מסחר בין לאומי – נמלים שהוקמו על ידם בחופי הים התיכון והתפתחו לממלכות אדירות. חירם זה אינו קוטל קנים. זה העושר של 'אמריקה', זה התרבות של 'אנגליה', זה האמנות של 'צרפת' – זה צור וצידון.

וכשהוא שומע ששלמה בונה מקדש לה' – הוא לא מגיב במלחמה, הוא מגיב בשמחה, שמחה על כך שנפלה לידו הזכות להיות שותף.

הרעיון המרכזי שמאחורי כל ה"טכניקה" הזו, הוא הרעיון שלשמו נוצר עם ישראל, לשמו (ורק לשמו) ניתנה לו ארץ ישראל, לשמו (ורק לשמו) יש הצדקה לקיומה של מדינת ישראל, לשמו קיבלנו בששת ימי הניסים את ירושלים ולשמו כבשנו את הר הבית. הרעיון הוא – "לתקן עולם במלכות ש-די". כלומר להמליך את בורא העולם בעולמו. המלך צריך עם, המלך צריך ארץ ומדינה, המלך צריך עיר בירה, המלך צריך ארמון מלוכה מהם נפרשת ריבונותו על העולם כולו. זה העניין שבלעדיו אין לנו משמעות כיהודים וכישראלים. (כמובן ש"צריך" – הכוונה לאדם, כלומר האדם צריך את הכלים לחוות את חוויית הא-לוהות – "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם" – לא בתוכו...)

וכשחוזרת ה"גננת" לגן – הילדים מפסיקים לריב ויש שלום. סוד השלום האוניברסאלי הוא בית המקדש. כשכולנו נחוש שהמלך חזר. הוא כאן – במימד הרוחני והגיאוגרפי כאחד. אנו עולים אליו לרגל, מבקרים בחצר בית המלוכה. גם מי שאינם יהודים שייכים.  כל אומות העולם שולחים את קורבנותיהם בחג הסוכות.

פתאום יש שוב בעל הבית...כל אומה ולשון יודעת את מקומה.

פתאום יש שלום.

היום - מתגלגלים קורות העצים העצומים ששלח חירם מלך צור, כאבן שאין לה הופכין, בהר הבית. כשיהודים טובים הצליחו להגניב דוגמיות מהם לבדיקת פחמן 14 ולבדיקה בוטנית, הסתבר שמדובר בארזים וברושים מתקופת בית ראשון. כל עם אחר היה עושה מאוצר שכזה מוזיאון מדהים. בהר הבית של ימינו – מושלכים העצים הללו כאבן שאין לה הופכין. חלקם משמשים את הערבים להסקה – בודדים נותרו.

"חלמנו על מקום שבו ספר הספרים החדש ייכתב לקראת גאולת העולם, כי אתם הרי עם סגולה... היו לעולם ציפיות, וראו מה עשיתם".

(אקדמאים בריטים מסבירים לנשיא מכללת ספיר – פרופ' צחור, את כעסם על ישראל – בראיון למאיר עוזיאל מקור ראשון אדר א' תשס"ח)

העולם כולו – גם זה הנגוע באנטישמיות, מצפה לבשורה שתבוא מירושלים. אבל בני הגבירה בזים לירושתם ומפקירים את שרידי מקדש שלמה בידיהם הגסות של  בני האמה.

והמלך בגלות

והשכנים רבים - בינם לבין עצמם וכולם נגדנו

ושלום איין.

שבת שלום,
משה פייגלין

בעדכון:

סרבנות או מצפוניות
הודעות
מאמרים

עניין המקדש שבו פתחנו, המלכת ריבון העולם עלינו ועל עולמו, הם כמובן הפתח לחירות.

מי שיש לו א-לוהים הוא בן חורין אמיתי. מי שאין לו – הוא בהכרח עבד לבני אדם.

ואכן – המדינות שדגלו באופן מוצהר באתיאיזם, הפכו לארגוני העבדות המתקדמים ביותר בהיסטוריה האנושית. קורבנות הקומוניזם של סטאלין, מאו, פול פוט ועוד כמה קטנים – עברו בתוך כמה עשרות שנים את כל שיאי ההיסטוריה האנושית כולה.

מי שיש לו א-לוהים לא יכול לציית לא-לוהות האנושית הזו. הוא בן חורין. הוא אחראי למעשיו, ריבון להחלטותיו ונושא באחריות לתוצאותיהן – בפני המלך – בפני בורא עולם.

דווקא משום כך מצופה היה שמורי הדרך של היהדות, יתייצבו כאיש אחד מאחורי גילויי המצפוניות מול פקודות נפשעות לגירוש יהודים מאדמתם.

לא תמיד היו אלה פני הדברים. אולם לקראת הדיון בנושא שנערך השבוע ביישוב אפרת – נערך סקר מיוחד על ידי מכון "מאגר מוחות" שהראה שלמרות כל שטיפת המוח הממוסדת – הציבור הדתי נותר בן חורין – לייתר דיוק כמחצית ממנו...

תוצאות סקר "מאגר מוחות"

כמחצית מהציבור הדתי-לאומי תומך בחיילים מניפי השלטים

בנוסף, כשליש מכלל הציבור תומך בחיילים. רוב מוחלט בקרב הציבור הדתי-לאומי והחרדי
תומך בפסיקות רבנים בנושא עקירת ישובים

כשלושים אחוז מהציבור הישראלי תומך במחאת החיילים בשמשון ובנחשון, שהניפו שלטים נגד עקירת ישובים – והודחו מהצבא.

מסקר שנערך בשבוע שעבר ע"י מכון מאגר מוחות, עולה כי כ 30% מהציבור תומך במחאת החיילים, 59% מתנגדים ו-11% אינם בעלי דעה בעניין. בין התומכים במחאת החיילים נרשמו 19% ממצביעי הליכוד ואפילו 20% ממצביעי מפלגת העבודה. כצפוי, בקרב מצביעי מפלגות הימין האחוזים גדולים עוד יותר: רוב מצביעי המפלגות החרדיות (56%) ו-38% ממצביעי מפלגות הימין תומכים בצעדי מחאה של חיילי צה"ל, כמו הנפת שלטים נגד האפשרות לעקירת יישובים ביהודה ושומרון.

כצפוי שיעור התומכים במחאת חיילים, עולה גם עם העלייה ברמת הזהות הדתית:21%-20% בקרב חילוניים ומסורתיים, 49% בקרב דתיים-לאומיים  ו-59% בקרב חרדים.

שיעור גדול עוד יותר בציבור סבור כי על צעירים שבכוונתם לסרב לעקירת ישובים – להתגייס לצבא ואז לסרב. 54% מהישראלים חושבים כי צעירים כאלו, אינם צריכים להתגייס כלל, אך 46% מהציבור (מתוכם רבע ממצביעי "קדימה" וכשליש ממצביעי הליכוד), טוענים כי עליהם להתגייס, ולסרב בהיותם חיילים.

20% ממצביעי מפלגת העבודה ?

כן. זה לא רק הציבור הדתי. זה גם רוב היהודים כולל אלו הנוטים שמאלה.

כל קריאות הגנאי לילדים שזעקו "המלך הוא עירום" לא הצליחו לבלבל מעגל רחב מאוד באוכלוסיה היהודית בישראל על כל גווניה. יש תקווה – כולנו בני חורין.

האם זה תפקידם של החיילים?

לא. זהו תפקידו של כל אזרח וחייל אחראי, בעל מצפון ובן חורין. הנה מאמרה של הפסיכולוגית ד"ר אמירה דור בשאלה הזו:

הגיע זמן האמת

מאת ד"ר אמירה דור

הצונאמי מתקרב, האדמה רועדת וממקום גבוה אפשר לראות את הגלים. הפעם בתור נמצא חיסול ההתיישבות היהודית ביהודה ובשומרון ובחלקים מירושלים.  התוכנית הזו פוגעת במתנחלים באופן אישי וקהילתי וגם, חשוב מזה, מסמנת את נפילתה של עצמאות ישראל מבחינה אמונית, רוחנית ומוסרית. הנפילה הצפויה היא גם גשמית. מסירת השליטה ברכס ההרים היא מסירת השליטה בתפקודה של המדינה בידי זרים וסיום תקופת העצמאות היהודית הקיומית.

הציבור האמוני הנאמן עוסק בהרחבה בחובת החיילים לסרב לפקודת הרס בלתי חוקי ובלתי מוסרי כזה. רובנו  נאחזים בסירוב הצפוי של החיילים כבקרש הצלה מול הגלים השוטפים. קל לנו להטיל את המשימה הקשה על החיילים הצעירים, לתמוך או להצדיק, לדון ולהתפלסף. האם אין בכך התחמקות מעצמנו?

איפה אנחנו, האזרחים?

איפה אני עומד או עומדת ביחס למה שמתרחש לנגד עיני? מה אני צריכה או צריך לעשות היום ומחר?  האם אני, ממקומי שלי, מסרבת לפקודת החורבן או שאני משתפת פעולה עם צעדי ההרס  ההדרגתיים  בדרכי שלי, מפינתי שלי.

איפה אני, עובד מדינה, עובדת מועצה, עובד בחברה ציבורית או פרטית, עצמאית או שכיר, עקרת בית או אשת קריירה, בעלת קביעות או עובד מזדמן, איפה אני נמצא או נמצאת ביחס למה שאני רואה בשטח?

האם בהמשכת שגרת החיים המרנינה שלי והסתגלות בריאה לכל השינויים בשטח, האם בכך אני מסייעת לחיזוק ההתיישבות או מעלימה עין מהבולדוזר המתקרב?

ובעומק הדברים, האם אני מקבל ומשלים עם החלטה ממשלתית, אשר התקבלה או תתקבל ברוב דמוקרטי בדרך כלשהי, ואשר משמעותה הוא חיסול ההתיישבות היהודית בחבלים אלה של ארץ ישראל או אני מסרב  לקבלה? האם אני משתף פעולה עם ההחלטה הדמוקרטית או מסרב ונלחם בה בדרכים שבידי? האם אני מפגין מאבק נחוש בכאילו עבור דעת הקהל או נלחם כדי לנצח?

מהשאלה האישית והנוקבת הזו אי אפשר יותר להתחמק. אין מנוס. האמת זועקת מהארץ. אנו חייבים לחשוב את המחשבות האלה עד סופן, גם אם מושכת אותנו ההתחמקות. עלינו, האזרחים, צעירים ומבוגרים, מוטל לברר עם עצמנו, מהן העמדות  האישיות שלנו, מהן המטרות שלנו ומה אנחנו מוכנים לעשות ולשלם בשביל לממש אותן. זו החובה המוטלת עלינו והשם יעשה הטוב בעיניו.

ניקח למשל מה שקורה היום. האנשים הטובים והמסורים ביותר מגנים ומחרימים כל פעולה שיש מה שמץ של יעילות  ביכולתה לסכל את חורבן ההתיישבות. ראו איך הצליחו להגדיר  הנפת שלט כתוב בזמן השבעה של טירונים כפסגת הרוע שאפשר בכלל לדמיין, ואיך חלק ניכר ממנהיגי המתנחלים והקהל מתנער מה"פושעים" ואומר אמן לגינויים. וזכרו, המדובר הוא בקהל המסור ביותר בעולם לדבר השם, קהל המוסר חייו יום יום למען יישוב ארץ ישראל, למען התורה והגאולה. אז מה קורה פה?

אנו חייבים לברר את נקודות היסוד באופן מעמיק ולהבהיר, לעצמנו ולאחרים, מה באמת חשוב לנו, מה תמצית חיינו, מה מקיים אותנו, אישית , משפחתית ולאומית. איפה אנחנו עומדים בתהליך הגאולה ומה תפקידנו. המשימה הקשה והחיונית הזו מוטלת לפתחם של גדולים ממני, של רבנים ומנהיגי העם. אני אתמקד בחלק קטן, אך משמעותי, מהעניין.

מהמחקר של תהליכי הגירוש הקודם מגוש קטיף וצפון השומרון עולה כי השכבה המובילה בהתנחלויות, המשכילה והפעילה חברתית, שיתפה פעולה עם הכוחות המגרשים וסייעה להם להרגיע ולהשתיק את האוכלוסייה המיועדת לגירוש. כפי שהסבירה הילה מרדכי במאמרה בעיתון בשבע: "סוכני השפעה" קוראים להם בחיבה, העוזרים הנאמנים של אריק שרון.

סוכני ההשפעה אכן השפיעו על יתר המתיישבים לקבל את החלטת הממשלה כגזירה מהשמים ולנהוג באיפוק ובנימוס, תוך כדי הבעת הכאב בצניעות מעודנת. פעולה זו אפשרה את השלמת הגירוש תוך שמונה ימים, במקום השלושה שבועות המתוכננים.

העמדה האישית של המחנך, היועץ  והמטפל קובעת במידה רבה את התנהגותה של האוכלוסייה הנתונה להשפעתו.

לעניות דעתי, כל מטפל, רכז, מחנך או יועץ, חייב  להביא את עמדתו  לידיעת האנשים שהוא משרת. דרישה אתית בסיסית זו מונחת ביסוד היחסים של מטפל-מטופל. על פי הקוד האתי המקצועי, חייבת להיות שקיפות וכנות מלאה, ביחסים עם האנשים המודרכים על ידינו והנועצים בנו.

כצעד ראשון מעשי בכיוון זה, אני מציעה שאנשי בריאות הנפש, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מחנכים, רכזי פעילויות חברתיות, מדריכים ומטפלים מכל הסוגים, יבררו איש איש לעצמו את העמדות כלפי סירוב פקודה, לא עבור החיילים, אלא עבור עצמנו.

האם אני משלים אם החלטה דמוקרטית של ממשלה, כנסת או בית משפט עליון, לחיסול בשלבים של ההתיישבות או אני עושה כל שביכולתי להילחם בה כדי לנצח אותה?

ההחלטה המתקבלת אינה יכולה להישאר ברשות היחיד.

לשכבת "סוכני ההשפעה" יש אחריות כלפי הציבור אותו הם משרתים. העמדה האישית חייבת להיות ברורה לאוכלוסיה. כל אדם שמקבל את שירותיה של קבוצה מובילה זו, בבתי הספר, בגנים, בפעילויות הנוער ובפעילויות הקהילה, חייב לדעת בבירור איפה עומד כל אחד ממשרתי הציבור שלו.

לפיכך, אני מציעה בזה כי אנשי החינוך והחברה, אנשי הטיפול והייעוץ, כל מי שיש לו קשר משפיע כלשהו על המתנחלים ביישובים ותומכיהם, יחתמו על הצהרה פשוטה וגלויה. על  הנוסח המדויק אפשר לדון. להלן הטיוטא:

טופס הבהרה של עמדה אישית

בעת קשה זו בישראל, כאשר מתקבלות ויתקבלו החלטות דמוקרטיות של הכנסת, הממשלה ובית המשפט העליון, בכל דרך שהיא,  ומתבצעות ויתבצעו פעולות שיש בהם כדי להחריב ולהביא לחיסול הדרגתי, בכל דרך שהיא, את ההתיישבות היהודית ביהודה ובשומרון,

אני, (שם, תפקיד ותחום פעולה) מצהיר ומתחייב בזה*

· לקבל, להשלים ולשתף פעולה עם הממסד, תוך הפגנת מחאה ו/או הבעת רגשות כנים

· לסרב להוראות הממסד, להתנגד, ולעשות  כל שביכולתי כדי  לסכל את מהלך החיסול, גם אם הוא דמוקרטי למהדרין.

*מחק את המיותר

חתימה___________________                                   תאריך__________________

צעדת יריחו - פורצים את הבריח - לפרטים, לחץ כאן

משה פייגלין בפייסבוק!

להתנדבות, הצטרפו אל מנהיגים- מתנדבי מנהיגות יהודית

הצטרף לפעילות

מועדון הנחות והטבות

כבכל שבוע ביום ראשון, גם השבוע התפרסם מאמרו של משה פייגלין, "תנו ליהודים באשר הם להצביע", בNRG. חברי מנהיגות מוזמנים להיכנס ולהגיב.

בלי שהרגשנו - משה פייגלין

מנהיגות יהודית

לתקן עולם במלכות ש-די