לגרסת הדפסה על דף לבן רגיל, (לחץ כאן)
לגרסת הדפסה על הדף המעוצב, הצבעוני, (לחץ כאן)

גרסת עדכון מלאה להדפסה, לחץ כאן (6 עמודים) (תודה לאריה זוננברג שיזם גרסא זו)

חברים יקרים – ה' עמכם!

בראשית יז

א וַיְהִי אַבְרָם בֶּן-תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא ה' אֶל-אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי-אֵ-ל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים.

המושג תמים, משמעו המקובל – שלמות. כלומר, ה' מצווה את אברהם להיות שלם ונותן לו את מצוות המילה, הבאה מייד לאחר מכן. אדם שאינו נימול אינו אדם שלם.

אבל אנו מכירים את המושג 'תמים' במשמעותו המודרנית היותר מקובלת. 'תמים' – כלומר לא "בעניינים", 'לא מחובר לגמרי למציאות' – על גבול ה "פראייר"...

התורה נצחית היא.

האם ניתן להבין את הפסוק במשמעות הזו?

איזה צווי מוזר - תהיה תמים! ועוד כשהוא ניתן לאדם עם ניסיון חיים של 99 שנים.

אבל זה בדיוק מה שנדרש מאבי האומה העברית. אל תשתעבד למציאות. השתחרר מכבליה. לא מתוך התכחשות לה – אז אתה באמת קצת מגוחך – אלא מתוך הבנה מלאה שלה, אבל גם הבנת המקור הא-לוקי שמעליה.

ה' ברא את האדם וקבע את מגבלותיו הביולוגיים. ברצותו ייפרצו הגבולות הללו. אתה – אברהם העברי, שברת את האלילים. אתה אינך משועבד יותר לחוקים אלא למי שקבע אותם. זו התמימות הנדרשת ממך גם לעת זקנה, תמימות שהיא בעצם שילוב של שתי ההבנות – גם התנכ"ית וגם המודרנית. כי כדי להיות שלם ומציאותי באמת – צריך לזכור שהמציאות היא מילה נרדפת לא-לוהים ודווקא עכשיו להיזהר שלא להחליף בטעות בין המציאות לבין חוקיה.

'מנהיגות יהודית' כבר "סוחבת" את חזונה כברת דרך. מאבקים והרפתקאות, עליות ומורדות הצלחות וכישלונות. לכאורה נראה כאילו "מסרבת" המציאות להיכנע לחזון. הסתפקו בכללים הישנים – היא מציעה - חברות בכנסת, השפעה פוליטית. הנהגה אמונית למדינת ישראל? זה ריאלי בערך כמו להוליד בגיל מאה...

אבל כמו אברהם, גם אנחנו מצווים לפעול במציאות, לחנך, לצבור נכסים והשפעה, לפעול על פי החוקים אבל לא להשתעבד להם – לשמור על התמימות.

שבת שלום,
משה פייגלין

בעדכון:

קיבלתי מאבא
הגירוש הזוחל
מדוע חייבים להתפקד ולרוץ למרכז
הודעות
מאמרים

קיבלתי מאבא

"הם היו כ-25 אנשים בני 40+, כולם פעילים מרכזיים בליכוד, חברי מרכז, חברי מועצות - מנהיגים מקומיים. נפגשנו בשבוע שעבר הארץ המובטחת ובמשך שעה קלה דיברתי - בעיקר על זהות יהודית, על מדינת ישראל ועל התלות שביניהן. כשהגיע שלב השאלות, השעה היתה כבר מאוחרת. אישה אחת הרימה את ידה ובקשה לדבר. "אני לא רוצה לשאול שאלה" – היא אמרה – "אני שמעתי את הדברים ואני רוצה לספר לכם סיפור אישי.

"כשהייתי ילדה, אמא שלי שלחה אותי לטפל בסבתא שלי שכבר שכבה בבית חולים. המשפחה שלנו הגיעה מלוב וידענו לדבר ערבית. במיטה ליד סבתא שכבה זקנה נוספת, זקנה ערביה, והן כל הזמן היו מדברות ביניהן בערבית ואני הקשבתי לשיחתן. יום אחד שאלה הזקנה הערבייה את סבתה שלי – 'תגידי לי, למה באת לארץ ישראל?'

חשבתי שסבתא תענה לה שזה בגלל הרדיפות שהיו אחר היהודים בלוב, אבל סבתא ענתה לה משהו אחר לגמרי.

- 'באתי לכאן כדי לממש את הירושה שלי' – ענתה סבתא.
- 'שו-הדא – איזה ירושה'? - שאלה הזקנה הערבייה.
- 'את הירושה שקיבלתי מאברהם אבינו, את ארץ ישראל' – ענתה סבתא.

הזקנה הערבייה שתקה כמה דקות, חשבה חשבה, ובסוף אמרה:
- 'אבל אברהם הוא גם אבא שלי?'
- 'נכון' – ענתה סבתא – 'אברהם הוא גם אבא שלך, אבל אני הבת של בעלת הבית, ואת הבת של המשרתת...'

"הזקנה הערבייה רעדה כולה" – סיימה האישה את סיפורה – "היא אספה את רגליה, התכווצה במיטתה וקיבלה את הדין".

מתוך מאמר שפרסמנו בnrg לפני 4 שנים

הגירוש הזוחל

חורבן בתי היהודים נמשך. כאילו אין דרך לעצור את מדינת ישראל מלהחריב עצמה לדעת - מלשלוח את גדודי היס"מ והפועלים הריסת יישובים הערבים להמשך הגשמת חזון "שלום עכשיו".

אם לשפוט על פי מספר הנוכחים בעצרת התפילה שאורגנה ב'גבעת אסף' – נראה כאילו התייאש הציבור האמוני וכבר אינו מאמין ביכולתו לעצור את החורבן.

תמיד מתרצים זאת בעייפות מהפגנות, או באובדן האמונה, אבל זה לא נכון. הציבור מוכן למסירות נפש עבור חזון ונמאס לו ממלחמות מאסף.

זרם התודעה הישראלית

תהליכי ההתפוררות והחורבן אינם פועל יוצא של ממשלה כזו או אחרת. הרי כל ממשלה שקמה בדור האחרון – משמאל ומימין - נגררה בצורה זו או אחרת אל אותו תוואי פעולה.

ההתפוררות נובעת מעמדת הנחיתות המוסרית שבה נמצאת היום התודעה הישראלית מול הערבים בארץ.

תם העידן בו ניתן היה לשאוב את הלגיטימיות לישיבתנו הלאומית מאידיאולוגיה המתכחשת למי שאמר והיה העולם.

האליטות המעצבות את התודעה הישראלית כבר לא מאמינות כמו הסבתא ש – זו ארצנו... הן חשות כאורח בלתי קרוא בארצו, סוגדות לקשר ה"עמוק" שבין הערבי לארץ ונזהרות בכל מאודן שלא ל"חלל" את הקשר הזה. הריסת בתי ערבים – חוקיים או לא חוקיים – אינה באה בחשבון כלל. אפילו מסיק הזיתים הערביים הפך לעניין שבקדושה ולמשימתו העליונה של צה"ל – גם אם העצים נמצאים ב'איתמר' מול עיני יתומי משפחת פוגל, וגם אם המוסקים שייכים לחמולת הרוצחים ומזכירים לתושבים בחיוך את מעשה הרצח.

כל מנהיגי ישראל בדור האחרון, הם נציגיו של זרם התודעה הזה – זרם התודעה המבקש לקנות לעצמו לגיטימציה זמנית בתל אביב במחיר חלוקת הארץ. לכן התנאים המופלגים שמקבלים המחבלים שמקבלים התייחסות כאל לוחמי חופש, ושבעומק ליבה מכירה בהם התודעה הישראלית כצד הצודק במאבק על הארץ, לכן שחרורם הוא רק עניין של זמן.

אז מה עושים?

זוכרים את 'זו ארצנו'? מתגעגעים?

מה היה סודה של 'זו ארצנו'? מדוע תחת הנהגת תנועה קטנה ולא מוכרת יצאו רבבות לרחובות והיו מוכנים להיעצר?

יש כמה גורמים שחברו יחדיו והוציאו את הציבור לרחובות. גורמים כמו 'מנהיגות', 'חוסר תלות בממסד' – ועוד.

אולם הגורם הפנימי החשוב ביותר, זה שבגללו זוכרים כולם את 'זו ארצנו' – הוא בעצם מאוד פשוט.

השם שלה.

מסתבר שכבר לפני 16 שנה, היתה התודעה הישראלית חולה באותה נחיתות מוסרית ודי היה בתנועה נחושה הפועלת תחת הסיסמא 'זו ארצנו', כדי לחקוק עצמה בתודעה הישראלית המפוחדת – שנים רבות אחר כך.

כל הפעולות שמכינים וועדי הפעולה לעצירת ההרס – טובות ובלבד שלא תיפולנה בפח של "כן קרקע פרטית לא קרקע פרטית" – פח התודעה הישראלית הקיימת.

ארץ ישראל שלנו. מי שמנסה להסתדר עם התודעה הישראלית הרואה בה את ארצו של הערבי – ימצא עצמו תמיד "עובר על החוק". מי שיפעל מתוך תודעה ש 'זו ארצנו' – יהיה חוקי.

מאכזב היה לראות בחוברות ההסברה של המתיישבים, הוכחות לכך שלא היתה במקום התיישבות ערבית. מסתבר שאין אסיר (לתודעה) מתיר עצמו מבית האסורים.

הודעת מנהיגות יהודית לתקשורת - בעקבות ירי הטילים השבוע, על יישובי הדרום.

"מי שבורח מעזה, עזה רודפת אחריו לאשדוד לאשקלון ובאר שבע ובקרוב לת"א" אומר משה פייגלין. "עזה היא ארצנו ואנו צריכים לשחררה מציפורני החמאס".

"עזה – אבר חי מגופה של מדינת ישראל שנקרע ממנה"

איך מתמודדים עם הטילים בדרום? זוכרים ש'זו ארצנו'.

את מה ששכחו מפקדי צה"ל כיום, הבין היטב אבא קובנר – שניסח את פקודת היום ללוחמי צה"ל ערב שחרור העיר עזה במבצע קדש. קובנר לא דיבר רק על מיגור הטרור אלא בראש וראשונה על הרצון לנצח שנובע קודם כל מההבנה שעזה היא שלנו!

אולי כדאי לחזור ולחלק למפקדי צה"ל את הדף המצהיב ההוא...

מדוע חייבים להתפקד ולרוץ למרכז

[ציטוט]

אני אשם במצב המדינה

את דמות המדינה לא קובעים בבחירות לכנסת, גם לא בהפגנה בכיכר, אלא בפריימריז. את 68 חברי הכנסת בשלוש המפלגות הגדולות בחרו רק 116,000 איש - פחות משני אחוזים מבעלי זכות הבחירה במדינת ישראל. הבחירות לכנסת הן בסך הכל הפירורים שמשאירים לנו חברי המפלגות

ליאור מאירי | | פורסם 31/10/11 09:19:21

הנאום שלא נאמתי בכיכר:

ערב טוב. באתי להגיד לכם שכל המצב הזה של המדינה - יוקר המחייה, חוסר השוויון בנטל, החינוך העלוב, הרווחה בזבל, הרפואה הציבורית הקורסת - אני יודע מי אשם בו. אני. אני אשם.

אתם בטח שואלים מה עשיתי? מאיפה יש לאיזה קופירייטר תל אביבי כל כך הרבה כוח לעשות כל כך הרבה נזק? התשובה פשוטה: אני, והדור שלי, הפקרנו את הפוליטיקה. הפקרנו את המקומות שבהן מתקיימות ההחלטות החשובות ביותר הנוגעות לחיים שלנו ולחיי ילדינו, בידי אנשים שלא רק שאנחנו לא נושאים אליהם את עינינו, אנחנו אפילו לא מעריכים את רובם.

איך כל זה קרה? מתי הפכה הכנסת למושב לצים, מושחתים, בורים ועושי דברם של טייקונים וקבוצות לחץ פוליטי אחרות? מתי הפך בית הנבחרים שלנו למקום שבו יושבים אנשים ששנה אחר שנה מקרבים את ישראל אל עברי פי פחת? זה קרה בשנים שבהן הפקרנו את הפוליטיקה.

חלק מכם בטח חושב עכשיו: "אנחנו לא הפקרנו את הפוליטיקה. אנחנו מצביעים בכל מערכת בחירות לכנסת, וגם בבחירות לרשויות המקומיות. אז אתה בטח לא מדבר אלינו". אני כן מדבר אליכם.

אתם יודעים כמה אנשים הצביעו בפריימריז שקבעו את זהותו של ראש הרשימה שהיא היום מפלגת השלטון ואת זהותו של העומד בראשה? שלושים ושבעה אלף איש. פחות מהאנשים שעומדים כאן בכיכר. אתם יודעים כמה אנשים הצביעו בפריימריז של שלוש המפלגות הגדולות ביחד? מאה ושישה עשר אלף איש. פחות מרבע מהצועדים בהפגנה הגדולה בשלישי לספטמבר. מאה ושישה עשר אלף איש הם גם פחות משני אחוזים מבעלי זכות הבחירה במדינת ישראל. פחות משני אחוזים קובעים את זהותם של 68 חברי כנסת! הרבה מעל חמישים אחוז של בית הנבחרים. הבחירות הכלליות לכנסת הן בסך הכל הפירורים שמשאירים לנו חברי המפלגות.

ומי הם חברי המפלגות היום? לצדם של קומץ אידיאולוגים מהסוג הישן, יש היום במפלגות יותר מדי קבלני קולות מושחתים, ראשי וועדים אינטרסנטיים, עושי דברם של טייקונים ושל אנשים העולם התחתון. אלה האנשים שקובעים מי יישב במוקד קבלת ההחלטות של המדינה.

ובאשמת מי זה? באשמת מי הכוח הלא סביר שהאנשים האלה צברו? באשמתנו. בגלל שאנחנו בוחרים שלא להיות חברים במפלגות הדמוקרטיות הגדולות.

ומה מונע מאיתנו להפוך לחברי מפלגות? כלום. חסם פסיכולוגי שגורם לנו להירתע מהלכלוך של הפוליטיקה. לכלוך שאנחנו, בעצם החלטתנו להימנע ממעורבות, גרמנו לו.

חלקכם אומרים, אנחנו נחכה להתארגנות פוליטית חדשה, נקייה. ואני שואל, כמה מנדטים תקבל ההתארגנות החדשה שלכם? נגיד שתצליחו להביא מאה אלף מצביעים. כמה מנדטים זה יוצא? חמישה? לו יכולנו להביא מאה אלף מתפקדים לשלוש המפלגות שמקיימות פריימריז - ליכוד, קדימה ועבודה - היינו שולטים בזהותם של שישים ושמונה חברי כנסת, או יותר! נראה אותם אז מוכרים אותנו בעבור נזיד עדשים, מספסרים בדם ילדינו, משאירים אותנו אחרונים בתור לחלוקת ההטבות, מכניסים את ידם עמוק יותר ויותר אל הכיס שלנו, ולא מחזירים לנו דבר בתמורה.

חייבים להתפקד. היום. עכשיו. וגם לפקוד את כל מי שאתם מכירים.

תודה.

[סוף ציטוט] מקור: http://www.mako.co.il/video-blogs-social-protest/Article-16873042bb85331006.htm&sCh=3d385dd2dd5d4110&pId=565984153

***

בשיטת הבחירות הנהוגה בישראל (ובדמוקרטיות נוספות), מי שמצביע ביום הבחירות לא בוחר את ראש הממשלה, לא בוחר את חברי הכנסת שהוא היה רוצה, ואפילו לא בוחר מצע פוליטי המייצג את דעותיו הפוליטיות. הוא בוחר אחת מבין רשימות המועמדים לכנסת, שאת הרכבן לא הוא קבע. זה הכל.

האנשים שנכנסים לכנסת מתוך אותן רשימות לפי תוצאות הבחירות, חשים מחויבים באמת רק למי שבאמת בחר אותם, כי אחרת מי שבחר אותם לא יבחר בהם שוב. אבל אתה, המצביע לכנסת, לא אתה בחרת אותם. אתה בחרת רשימה סגורה מראש שנקבעה קודם. האנשים שבוחרים את חברי הכנסת באמת, האנשים שקובעים מי יהיה באותן רשימות המועמדים לכנסת ובאיזה מקום (כלומר באיזה סיכוי להיכנס לכנסת), האנשים שלהם ורק להם חברי הכנסת מחויבים באמת כי אחרת לא יבחרו בהם שוב, הם חברי המפלגות שלהם. כל חבר כנסת מחויב רק לקבוצה די קטנה של אזרחים, חברי המפלגה שלו, שהיא ורק היא באמת זו שהכניסה אותו לכנסת. אלו חברי המפלגה שלו, שבחרו אותו ולא מישהו אחר בבחירה המקדימה (פריימריז).

הבעיה של הפוליטיקה הישראלית כיום, כפי שציין כותב המאמר, היא שכל כך מעט אזרחים טובים וישרים אכן חברים במפלגות ומשתתפים בבחירה המוקדמת הזאת. החוק לא מכריח את כולם להצביע לכנסת ולא מכריח את כולם להיות חברים במפלגה שעבורה הם מתכוונים להצביע, מה שמשאיר את הבחירה האמיתית בידי קבוצה קטנה מאד של אלו שטרחו לבוא ולהשתתף, מי מתוך פטריוטיות, ומי מתוך אינטרס אישי מושחת. הבעיה הזאת אינה רק ישראלית. למשל בסדרת טלוויזיה בריטית פופולארית ששודרה פעם בישראל נאמר המשפט: "אתה צריך להבין שאת חבר הפרלמנט לא בוחר הציבור, אלא עשרים איש במעילי גשם שטרחו לבוא לסניף המפלגה המקומי".

הפתרון לבעיה, כמו שציין כותב המאמר, הוא פשוט ביותר. תתפקדו למפלגה שלכם. כל מה שדרוש הוא לטרוח למלא טופס, לשלם סכום סמלי (הנזק מכך שאתם לא מעורבים יקר בהרבה), ופעם בארבע שנים להצביע בהצבעה אחת או שתיים נוספות לפני ההצבעה הרגילה לכנסת. זה הכל. אתם לא צריכים להפוך לבעלי בסטות, או לחברי ועדים, או לקבלני קולות, לא צריכים להשתתף באירועים פרטיים מיוזעים של עסקנים מושחתים, ולא צריכים להפוך למושחתים בעצמכם. רק להירשם למפלגה המתאימה לדעותיכם, ופעם בכמה שנים לבוא להצביע שם, כדי לוודא שהיא אכן תפעל לפי דעותיכם. לא נדרש יותר מזה.

אם אחד מכל עשרה ישראלים שהולכים להפגנה היה בדרך להפגנה ממלא טופס חברות במפלגה, הוא לא היה צריך ללכת להפגנות יותר, והמדינה היתה נראית אחרת לגמרי.

תבינו, ככה השיטה עובדת, וזה תלוי רק בנו אם נטרח להשתתף בהצבעה האמיתית, זו שקובעת מי האנשים שיהיו ברשימות לכנסת, או אם נטרח לבוא רק להצבעה לכנסת. זו מדינה חופשית, ורק מי שטורח לבוא כדי להשפיע אכן משפיע.

אז תפסיקו להתלונן, ותפסיקו להסס בתירוצים ששמעתי בנוסח "קודם נראה, ואחר כך ..", ותתפקדו, עכשיו, עם בן/בת הזוג, ותביאו עוד אנשים איתכם. כי בבחירות הפנימיות האלו, שבהן משתתפים כיום כל כך מעט אנשים, באמת כל קול קובע.

המאמר הזה היה צריך להיות קריאת חובה בשעורי אזרחות בבתי הספר, הרי רוב הישראלים לא יודעים או לא באמת מפנימים שכך השיטה עובדת, אז אם כבר התפקדתם, ומישהו אחר לא משתכנע, תנו לו לקרוא אותו, ואז נסו אותו שוב.

אורי נוי